"כוונתם עם גזירת הגיוס מפורשת, שחלילה וחס לא ייזכר שם ישראל עוד. שלא יהיו חרדים לדבר ד', ח"ו לא תהיה כזאת בישראל" – משאו ההיסטורי של מרן ראש הישיבה זיע"א במעמד האדיר 'עת לדבר' בירושלים // פרויקט מיוחד

מערכת ה'אידישע פוסט' מתכבדים להציג בפניכם תיעוד מלא מהמעמד ההיסטורי 'עת לדבר' שהתקיים בראשותו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך זיע"א בתאריך ז' סיון תשע"ז, בהשתתפות רבבות מבני התורה בירושלים, וכן תמלול משאו של מרן ראש הישבה כפי אשר הובאו בספר 'לשעה ולדורות' כפי אשר כתבם תלמידו ומקורבו הגאון רבי יאיר ארלנגר שליט"א * משאו של מרן ראש הישיבה זיע"א, מופיע בתיעוד החל מהדקה 1:21:40

ברוכים הבאים בשם ד'.

לשון הפסוק הוא "ברוך הבא בשם ד'", כי יש בחינה פרטית של ברוך הבא לכל יחיד ויחיד, כל אחד לכשעצמו שבא לכאן, על אף ההפרעות ועם הקשיים והנסיונות.

ברוך הבא בשם ד', ברכנוכם מבית ד'. יתן ד' שגם כל אלו שקרובים בליבם ממש אלינו, שגם יוכלו לבוא שירצו לבוא, ולא רק בליבם אלא גם בגופם, שיהיו בבחינת 'בתוך העיר', כמו שמצינו שכאשר אאע"ה ביקש רחמים באם יש זכות של צדיקים בסדום, הוא ביקש בזכות הצדיקים אשר הם "בתוך העיר", ולא אלו שמחביאים את עצמם…

אנחנו עדיין בתוקף הימים הקדושים, היום הקדוש של מתן תורה, שיש אומרים שזה היה היום ממש, היום שבו ניתנה תורה, בזמן שנשמע ה'קול גדול ולא יסף', בזמן של "היום הזה נהיית לעם", במעמד הר סיני, המעמד הנורא שהיה בבריאה.

התורה הקדושה מאריכה בחיוב שמוטל עלינו לעולם, שלא לשכוח את היום הנורא הזה. ומסתמא אילו היינו חיים כך, כמו שהתורה מצווה עלינו, אם היינו חיים תמיד עם זכרון המעמד הגדול מעמד הר סיני, זה עצמו היה דוחה את כל הדברים האחרים.

כמו שפתחנו, ב"ה שיש כאן ציבור יראים. "ברוך הבא בשם ד'" ו"חבר אני לכל אשר יראוך", אני מרגיש חובה וזכות להצטרף לציבור הגדול והקדוש הזה.

ידועים דברי התוספתא בשבועות, שלראות עוברי עבירה זה נחשב עונש, ולראות מצוה זו זכות וזה שכר. 'כן היה ר' אלעזר בן מתיא אומר: הרואה עוברי עבירה – מתחייב לראות, הרואה עושי מצוה זכה לראות'. וכאן, כאשר רואים ציבור שטרחו ובאו בגופם, ואינם שותפים רק בליבם, אלא באים בגופם וגם במוחם ובליבם, באים בשם ד', לראות מעמד נורא וגדול שכזה, דבר זה בעצמו מהווה זכות גדולה.

"רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל". עם ישראל נקרא 'עם מדושני עונג', ואמנם כלל ישראל ידע גם צרות רבות ורעות, אך עם כל הצרות שהיו, אנו נקראים 'עם מדושני עונג', באשר קיבלנו את התורה. כשיש לנו את מעמד הר סיני, את יום חג העצרת זמן מתן תורתנו, שהוא 'מרכז המועדים', מעמד הר סיני, והחובה שמוטלת עלינו היא לחיות את "טעמו וראו כי טוב ד'", את כל הטוב שנתן לנו הקב"ה, כדי שנחיה את זה ונמצה את הזמן של כל שבת היא "טועמיה חיים זכו", כל דברי תורה הם "מתוקים מדבש ונופת צופים", ויתבעו מאיתנו לחיות את ה'עם מדושני עונג', יתבעו מאיתנו מדוע אתם עוזבים את ה'עם מדושני עונג'. זה מה שתמיד מחויבים לזכור, והלוואי שתמיד נזכור.

אנחנו נמצאים בזמן שהוא עת צרה גדולה, צרה שלא היתה כזאת, ולולא שכבר נודענו על זה מחכמי האמת, חכמי ישראל הקדושים, שדיברו ברוח קדשם על הגלות האחרונה של הערב רב, הרי שלא היינו יודעים מה עשה ד' לנו. וכבר הזכרנו כמה פעמים את דברי הגר"א על הערב רב, שמבאר כי הערב רב היה שורשם כבר מתחילת הבריאה, ומשה רבינו רצה לקרב אותם, ועל זה נאמר 'לך רד כי שיחת עמך, ובשביל זה הוא מחולל מפשעינו, ויש אתפשטותיה דמשה בכל דרא, אך יש לשון בהגר"א, שיש דור שלא ראוי ולא מגיע לזה, ונקרא 'דור שטיא'.

אנחנו נמצאים בעת צרה גדולה, כאשר רבים קמים עלינו, ועושים בגלוי דברים שבעבר היו נעשים בסתר ובהחבא, ואמנם גם אז כל אחד היה יכול לראות את כוונתם, אך מכל מקום הם היו מחביאים את עצמם, אך היום הם קמים בגלוי ממש כנגדנו, כנגד התורה ושומריה. קשה ח"ו לקטרג, אך הכוונה בדברים כאן כדי שנתעורר להתחזק, וזו תהיה הזכות להגן עלינו.

כולנו מתאחדים כדי למחות על כך, לשמור על עצמנו, ולעמוד על משמר התורה והיהדות, בזמן שכזה, שהוא הזמן של 'היום הזה נהיית לעם'. ואף שיש חיוב בכל יום ויום ש'יהיו בעיניך כחדשים', ובכל קריאת שמע אנחנו מקבלים על עצמנו מחדש עול מלכות שמים, בבחינת "אשר אנוכי מצווך היום", ובלי "היום" חסר ב"אשר אנכי מצווך", הרי שכעת ממש אלו הם הימים עצמם של המעמד הנורא, של ה"קול גדול ולא יסף", וחובה להתחזק ולעורר על כך כאשר קמים עלינו, כשכוונתם מפורשת, שחלילה וחס לא ייזכר שם ישראל עוד. עם כל הגזירות הידועות, עם גזירת הגיוס, על כל המשתמע מזה בפרטות ובכללות, ועד כמה שמנסים לכסות את זה, הרי שזו גזירה שזועקת עד לב שמים, כשכוונתם מפורשת, שלא יהיו חרדים לדבר ד', ח"ו לא תהיה כזאת בישראל. והרי "ארץ יראה ושקטה", הארץ שקטה בזכות היראה, החרדים – היראים הם מקיימים את העולם, וכשיש יראים וחרדים לדבר ד', זה מה שמקיים את העולם.

אני רגיל להזכיר את לשונו של רבינו עקיבא איגר זלל"ה, שרצה לעזוב את הרבנות בפוזנא, והוא כותב על יהודי פוזנא בתקופתו ש'רובם ככולם פה יראי ד', אבל אין האש בוערת בקרבם ואינם בעלי מעשה, ונשארתי אני לבדי ללחום מלחמת ד', ד' יגמור בעדי למען תורתנו הקדושה'. רבי עקיבא איגר לא יכל לסבול שלא בוערת בקרבם ה'אש'. וכשהלב לא בוער, הרי ש"אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", וכביאור רבינו הגר"א ז"ל, שהאדם הוא לא מלאך, הוא לא 'עומד', אלא או שהאדם עולה או שהוא יורד . ואם הלב לא בוער, אם האדם לא חותר למעלה למשכיל, אז ח"ו כפשוטו, הוא הולך לשאול מטה.

ומזה בא שכאשר שאין אש בוערת בקרבם, אז נכנסת בלב "אש זרה אשר לא ציוה ד'", לעשות מעשים נוראים בדברים שאין להם שום ביאור ושום הסבר. אני מדבר על מה שקורה בפועל, למעשה, וכבר אמרתי פעם שאי אפשר להבין זאת, ובודאי זה בא אצלם מתוך אי הבנה גדולה ונוראה, ובמיוחד בשעה שבאים חס ושלום לרדוף את אלו השומרים על גחלת היהדות, את אלה שמנסים ככל האפשר, כל אחד כפי כוחו, כפי רצונו ויכולתו, לשמור על גחלת התורה שהיא לנו למורשה.

תמיד, בכל דור ודור, דאגו כל גדולי ישראל, לרומם את הדור, וחיפשו איך להעלות את הדור, וזה היה גם בדורות גדולים, גם בדורות שהיו 'דור דעה', שגם בהם תמיד פחדו מכל ירידה חולשה ורפיון.

יש הסכמה של הגאון בעל 'ישועות יעקב' שהיה מגדולי הדור בשעתו, והוא כותב בדרך אגב בסוף מכתבו בחתימה, 'הכותב והנאנח בשברון לב על כבוד התורה שירד לעפר' , היה זה בדורם של רבי עקיבא איגר ה'חתם סופר', ה'קצות החושן', ה'נתיבות המשפט', רבי משולם איגרא, ה'בית אפרים' וה'בית מאיר', דור של גדולי עולם שהיו אז, אבל כנראה שהיתה כבר אז איזו ירידה, איזו התחלה, היו את אותם שקראו לעצמם 'משכילים'. ועל אחת כמה וכמה, בימינו אנו, שהגענו עד לעפר, כמה חובה מוטלת עלינו, כאשר יש גזירות שמתפשטות, החל מתינוקות של בית רבן , כאשר להדיא לא נותנים שיזכר שם שמים, ובמקום זה באים להכניס דברים אחרים, ב'חדרים' ובבתי ספר, קשה לפרט את הכל, זה מעורר קטרוג ח"ו, אבל מוכרחים גם לדבר על זה…

ומ"מ כמו שהקדמנו, טוב להודות לד' שיש ציבור שחותרים ומגיעים לחיות במצב של בשם ד', וזו זכות להימצא בתוך הציבור הזה. וכפי שאמרנו, תמיד בכל דור, השתדלו כל גדולי ישראל לרומם את הדור, לרומם בתעצומות עוז וגבורה, תמיד בכל דור ודור הם התחדשו לעורר, אם בדרכי הלימוד אם בדרכי היראה. כל גדולי ישראל ניסו בדרכים שונות, להרים את קרן התורה, את קרן היהדות, את הדבקות בד', את יראת ד', לרומם כל אחד בדרכו, את כל האוצרות הטובים שהקב"ה הנחיל לנו ל'עם מדושני עונג', לחיות את ה'טעמו וראו כי טוב ד". ולא יצאו ח"ו לומר שאסור לרומם, ומסתמא אף אחד לא הציע דבר כזה, וכמו שאמרנו שמסתמא יש אי הבנות, נורא נוראות, עדי 'אש תאכל', עד שאומרים שאסור לרומם ושאסור להזכיר יותר מדי, ומסתמא לא יצאו מפיהם דברים כאלה, אבל אם התגלגל שמדברים דברים כאלו, זה גם 'אוי נא לנו כי חטאנו'.

הקב"ה נתן לנו תורת חיים, ו'זאת התורה לא תהא מוחלפת', ולא יעלה על הדעת ללכת ולאבד מה שקיבלנו, לאבד עצמם לדעת, ובמיוחד בזמן שבודאי הגאולה מתקרבת, אף שאין איתנו נביא לדעת עד מה, ומ"מ 'אף על פי שיתמהמה'…

הדור שלנו עוד זוכרים את הימים של 'רבת צררוני', ימי השואה האיומה שלא היתה מיום ברוא אדם על הארץ, ובשעתו חשבו שח"ו 'אמרו נגזרנו', אבל אז קמו כל גדולי ישראל, כל אחד בדרכו ובסגנונו, וקמו לרומם ולעורר. וכמו שמבאר רבי עקיבא איגר מה שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים ויושב ביניהם וכל צדיק אומר "הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'", והיינו שבעוה"ז נראה לעינים שכל צדיק עובד בדרכו שלו, ולא הרי זה כהרי זה, אך לעתיד יתגלה שכל הדרכים אחת המה, וכמחול סביב נקודת האמת, שהכל מכוונים להקב"ה שיושב ביניהם, כל אחד בדרכו לרומם לחזק, שיהיה "למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". כך היה תמיד.

ואוי לנו שכך עלתה בימינו, שקמו על הישיבות הקדושות אשר לנו למורשה, בתי מקדש מעט שהקב"ה הותיר לנו, כמה מסרו נפשם על זה כל גדולי הדורות, מרבי חיים ואלאז'ינער ושאר גדולי הדורות. כבר הזכרתי כמה פעמים ואין צורך להזכיר, איך שגדולי ישראל נבהלו וכמעט פרחה נשמתם כשדיברו על פגיעה כל שהיא בישיבות הקדושות, הארכנו בזה במה שהיה עם ה'חזון איש', והרב מטשעבין, ובאמת באותה תקופה זה לא היה כל כך חידוש, אז זה היה מובן מאליו, ולא נחשב כדבר שיש לעשות מזה סיפור ומעשה, אלא לכל אחד ואחד זה היה מובן, כל אחד במידה שבה ליבו יותר מלא יראת ד'. ועומדת לנו זכותם של גדולי ישראל האלה, קודש קדשים, ואנחנו רוצים להמשיך בדרכם.

וזו הדרך אשר בה נלך, ש'יהיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני', כי ככל שזה 'כנתינתם', כך הדברים הם שמחים, ולעומת זה כל התיקונים שעושים וכל החכמות של 'המה ביקשו חשבונות רבים', לא מביאים שמחה אלא רק תוגה ויגון, ד' ישמרנו ויצילנו, אבל אנחנו רוצים להמשיך להיות עם מדושני עונג, כנתינתם מסיני.

וכמו שאמרנו שאנו כעת בזמן של צרה, כאשר אחים ממש הם שעומדים כאן, כשיש הסתר פנים גדול, מאוד גדול, בזמן שכזה הקב"ה רוצה מאיתנו שנתרומם ונתחזק להחזיר את ההארת פנים, ובודאי יש הארת פנים, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, אבל צריך להרבות עוד אור, אור שיתגלה ולא יהיה בסתר.

יתן ד' ויהפוך כל לב כלל ישראל, גם לבם של האחים התועים, שאורך הגלות השכיח מהם לגמרי את כל הרוממות, שהשכיח מהם את ה'אתה בחרתנו', את ה'אהבת אותנו', 'ורצית בנו', 'ורוממתנו', 'וקידשתנו', 'וקרבתנו'. ואלה האחים שכן יודעים וזוכרים את ה'אתה בחרתנו', שיחזיקו בזה בעוז ובגבורה, ושלא יתנו להכניס את ה'אשר קרך', ולא להרתיח את ה'אשר קרך', אלא לעשות רצונו בלבב שלם, להתחזק בתורה, להתחזק בקיום התורה, ואמרו חז"ל שאין ישראל נגאלים אלא בזכות תורה שבעל פה, זה מה שיביא את הגאולה השלימה, ועד הגאולה נתחזק לעמוד בפרץ, וזה יגן עלינו לקיים כל התורה הזאת בשמחה, וזה יביא את הגאולה השלימה בב"א.

2 תגובות

  1. עוד עצניק הגב

    נשמח אם תוכלו להעלות כאן עוד זכרונות ממרן רה"י מכינוסים שונים שהיו

השארת תגובה

שתף את הידיעה

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן