חפץ חיים – הלימוד היומי – כ"ד אדר א' – יום שישי

א. אם רואה חבירו שנתגאה או כעס, או שאר מידות מגונות שיש לו, אסור לפרסמם, דזה גנאי גמור, ואפילו הוא אמת, הלא יתכן שעשה תשובה על מידות אלו. (הל' לשה"ר, כלל ד, סעיף ט)
ב. גם אם ראה את חבירו שהורגל באותן מידות, ואין ליבו מר לו עליהן, אף על פי כן אסור לילך ולהלעיג עליו בשל זה, דאולי אינו יודע את חומר איסורן. וניתן לראות בחוש להרבה אנשים שאין מחזיקין המדות הרעות האלו לאיסור גדול כל כך כמו שהם באמת, אלא חושבים שזה דבר שאינו הגון סתם. ועל כן אסור להחזיקו על ידי זה לרשע ולילך לספר עליו (הל' לשה"ר, כלל ד, סעיף ט)
ג. לומר על חבירו שהוא קפדן, אם הוא אמת והיה יודע שהיה אומרה אף בפניו, מותר, משום שזה באמת איננו גנאי, אולם השומר נפשו ירחק מסיפור זה, שעלול להגיע מכשול על ידו. (הל' לשה"ר, כלל ד, סעיף ט)
ד. אם רואה באדם אחד מדה מגונה, כגון גאוה כעס, או שהוא בטלן מתורה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו (ואם לא ראה הדברים בעצמם אלא שמע, יאמר 'שמעתי אומרים עליו' ולא יאמר הדברים בהחלטה). ובתנאי שמספר הדברים מצד התועלת שבדבר ולא מצד שנאה. ובאופן זה, יבאר הטעם למה מספר בגנות חבירו כדי שלא יטעה השומע להתיר יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר עצמו, שפעם אומר שאסור לספר אפילו על אמת, וכעת הוא מספר בעצמו (הל' לשה"ר, כלל ד, סעיף י)

השארת תגובה

שתף את הידיעה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן