חפץ חיים – הלימוד היומי – ד' אדר ב' – יום שני

א. אם הלך לישב עם אנשים בכדי לאכול ולשתות, או לשוחח עמהם דברים המותרים, ולא היה יודע כי בכוונתם לשוחח דברי לשון הרע וליצנות, וכעת החלו לדבר דברים האסורים חייב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעוונם. אולם אם תוכחתו תפעל ההיפך שיוסיפו לגנות המסופר עוד יותר, אסור להוכיחם אלא יעשה כדלהלן: (הל' לשה"ר, כלל ו', סעיף ה')

ב. אם אפשר לו לילך ממסיבתם או להניח אצבעו באזניו, מצוה רבה הוא עושה. ואם אי אפשר לו להשמט מהם ומשער בעצמו שעצה זו דהנחת אצבעו באזניו גם כן קשה לו, על כל פנים יזהר מאיסור דאורייתא של שמיעת וקבלת לשון הרע, וע"כ יחליט בנפשו בהחלטה גמורה שלא להאמין לדברי הגנות שמספרין על חבריהם. שלא יהיה נוח לו בעצם שמיעת הסיפורים. ולא יראה חלילה בפני המספרים תנועה שנשמע ממנו כאילו הוא מסכים לדבריהם [אלא ישב כאבן דומם], שאם לא כן, אפילו אם בלבו לא מאמין לדבריהם יהיה בכלל מסייע לידי עוברי עבירה. ואם יוכל להראות לפניהם פנים נזעמים שיבינו שאינו מסכים לדבריהם ההבלים בודאי טוב יותר. (הל' לשה"ר, כלל ו', סעיף ה')

ג. אסור לישב בין אנשים המדברים לשון הרע, ואפילו אם אין בכוונתו להקשיב להם ולהאמין לדבריהם, ואם מתיישב ביניהם לאחר שהתחילו לדבר, או שהוא יכול להישמט מהם ולילך מאיתם אולם הוא מתעצל, או אפי' אינם מדברים עדיין לשון הרע והוא מכיר את טבעם של האנשים שהולך לישב ביניהם שהם מבעלי הלשון שתשוקתם תמיד לדבר מגנות חבריהם, ואע"פ כן הוא הולך ויושב ביניהם עובר על דברי חז"ל שצוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים, וכל שכן אם הוא מכוון לשמוע את דבריהם גדול עוונו מנשוא, ונחקק בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע. וכמו כן עובר הוא על עשה ד'ובו תדבק'. (הל' לשה"ר, כלל ו', סעיף ו')

השארת תגובה

שתף את הידיעה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן