חפץ חיים – הלימוד היומי – י"א אדר ב' – יום שני

א. האיסור להאמין ללשון הרע הוא אפילו אם שמע הדברים מאדם שנאמן עליו כשתי עדים בפני בית דין. ועל כן, אם הלשון הרע הוא בדבר שאין איסורו ברבים, וכוונת המספר הוא רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, א"פ שמותר לספר ולקבל עצם הדברים (כיון דהמספר נאמן עליו כשתי עדים) מכל מקום, כיון שאפשר להשומע לדונם לכף זכות, שלא ידע איסורו, או שאר דברי זכות, אסור לו להחליטו לגנאי עבור זה, כי צריך לדונו לכף זכות (הל' לשה"ר, כלל ז', סעיף ז')
ב. והאידנא נראה שלא שייך כלל האי דינא דמהימן ליה כבי תרי, ובכל גווני אסור לקבל ורק לחוש בעלמא מותר (הל' לשה"ר, כלל ז', סעיף ז')
ג. גם אם הדבר לשון הרע, הוא בדבר שידוע איסורו ברבים, אינו מותר לקבל הדברים אלא בכדי להרחיק מחברתו עד אשר יוודע ששב מדרכו הרעה, אבל לא לילך ולספר דבר זה לאחרים, ומכל כן שלא להפסידו בממון או להכותו חס ושלום. וגם זה אינו מותר אלא אם כן ראה הדברים המספר בעצמו (ולא ששמע מאחרים). (הל' לשה"ר, כלל ז', סעיף ח')

השארת תגובה

שתף את הידיעה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן