תורני | חפץ חיים – הלכות לשון הרע ורכילות (הלימוד היומי – ח' אב – יום שישי)

א. אם ראה אדם שעשה עוולה לחבירו (וכגון שגזלו, עשקו, הזיקו, ביישו, או ציערו), וידוע לו בבירור שלא השיב הגזילה ולא פייסו, מותר לו לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו (ואפילו הנגזל והניזק אינם יודעים מזה), אולם יזהר שלא יחסרו שבעת הפרטים הבאים: (הל' לשה"ר, כלל י', סעיף א')
ב. א. שיידע הענין מידיעה עצמית (ולא ע"י שמועה). ב. שידרוש מתחילה הענין בכל פרטיו (כי יתכן והיה הקדמה לסיפור שמשנה את התוצאה). ג. יוכיחו מתחילה, אולי יתקן חטאו בלא שיתפרסם גנותו. ד. שלא יגזם הסיפור אפי' בפרט אחד, ויתרה מכך, אם ישנו פרט בסיפור שייתכן ומוריד מחומרת העוון אסור לו להשמיטו. ה. שיכוון לתועלת (ולא להנות מהפגם שמטיל על חבירו או מצד שנאה). ו. שלא יכול לסבב התועלת בדרך אחרת (כי אם יוכל לסובב אתועלת בעצה אחרת בכל גווני אסור). ז. שלא יהיה לנידון היזק יותר ממה שהיה יוצא לו בבית דין, (וכגון, אם המספר רואה שהשומעים יעשו מעשה ממש על ידו ואילו היה הוא מעיד בעצמו בבית דין לא היה מועיל אלא לשבועה, אסור לו לספר להם רק לזרזם שיביאו הגזלן והעושק לדין ושם יעיד להנגזל או להנעשק והניזק). (הל' לשה"ר, כלל י', סעיף ב')