בג"ץ: יש לשמור על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון

בג״ץ דחה ערעור שהגישה עיריית גבעת שמואל על האיסור למנוע את פרסומן של מודעות בעלות תוכן פוליטי נגד הצבא על שלטי חוצות בשטחה * השופט ניר הנדל: יש לדחות על הסף את הטענה כי פרסומים ביקורתיים לגבי התנהלות המדינה ומוסדותיה – לרבות צבא ההגנה לישראל – פוגעים "בתקנת הציבור או ברגשותיו", אך בשל עצם ביקורתם על השלטונות ומניעיהם. - "סגירת הבמה הציבורית בפני עמדות מיעוט המכעיסות את הרוב פוגעת בתקנת הציבור בצורה משמעותית בהרבה מזו שפרסום כזה או אחר עלול לפגוע בה"
כרזה, בתוככי דגל ישראל נרשם "הסכסוך", ולמטה, על רקע טנק שעליו חיילים, נאמר "למען הצבא כנראה שצריך את הסכסוך"

בג״ץ דחה ערעור שהגישה עיריית גבעת שמואל על האיסור למנוע את פרסומן של מודעות בעלות תוכן פוליטי נגד הצבא על שלטי חוצות בשטחה, וקבע כי פעולת העירייה נעדרה סמכות שבדין ולכן נעשתה באופן לא חוקי. בהערת אגב התייחס השופט יורם דנציגר למה שהגדיר ״ניסיונות חוזרים ונשנים לאתגר את מעמדו של חופש הביטוי בהקשרים יצירתיים ומגוונים״, וקבע כי ראוי להוסיף אמירה ברורה, לפיה ביקורת על המדינה ומוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית, ולפיכך יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון (תיק עע"מ 4058/16).
הפרשה החלה כש״מכון אריק לפיוס ושלום״, פרסם מודעות בתשלום על גבי שלטי חוצות בעיר גבעת שמואל, שמטרתן לעורר שיח ציבורי ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני. במודעות נכתב בין היתר, כי ״למען הצבא כנראה צריך את הסכסוך״. הפרסום בוצע באמצעות חברת פרסום חוצות שזכתה במכרז לפרסום ברחבי העיר, אך העי¬רייה בחרה להסיר את המודעות בנימוק שאין לפרסם מודעות הנושאות ״מטען פוליטי״ בשטחי פרסום שנועדו לפרסום מסחרי. נימוק נוסף היה שיש להסיר את המודעות כי הן פוגעות ברגשות הציבור.
המכון חלק על נימוקי העירייה והגיש עתירה מנהלית נגד החלטתה. בית המשפט לעניינים מנהליים ניתח את המצב המשפטי וקבע, כי סמכות העירייה להסיר או למנוע פרסום כלשהו מוגבלת למצב שבו תוכן הפרסום מהווה לכאורה עבירה פלילית או פוגע ברגשות הציבור. במקרה זה, אין מחלוקת כי הפרסום אינו מהווה לכאורה עבירה פלילית, וכי העירייה לא הוכיחה שפרסומי המכון פוגעים ברגשות הציבור. עוד הוסיף בית המשפט, כי המונחים המופיעים בחוק העזר לגבעת שמואל (מודעות ושלטים) אינם מבחינים בין פרסומים פוליטיים לפרסומים מסחריים, וממילא הדין אינו מגביל פרסומים מסוגים שונים לאזורי פרסום מסוימים.
העירייה ערערה על פסק הדין לבג״ץ, אשר דחה את הערעור והבהיר כי המגבלה על חופש הביטוי במקרה זה היא מגבלה על דרך המימוש של הזכות לה¬בדיל מהטלת מגבלה על תוכנה והיקפה, שכן היא מונעת מהמכון מלהביע את עמדותיו הפוליטיות באופן מסוים בלבד ולא באופן קטגורי. אף על פי כן, גם הטלת מגבלה על אופן המימוש של הזכות היא פגיעה בזכות, וככזו היא טעונה סמכות ועליה להגשים תכלית ראויה.
השופט יורם דנציגר ציין, כי התמקדות בלשונן של הוראות חוק העזר ופקודת העיריות עשויה לתמוך לכאורה בעמדה שלפיה, לראש העירייה מסורה סמכות רחבה להתערב גם בתוכן ובלשון המודעות המפורסמות ברחבי העיר, אלא שבפועל בית המשפט קבע לא אחת כי הסמכות הנתונה לראש העירייה להטיל מגבלות על תוכנן של מודעות במרחב העירוני היא מצומצמת בהרבה ושמורה מטבעה למקרים המוסדרים בסעיף 4 (א) לחוק העזר (ביטוי פלילי או פוגעני). זאת ועוד, קיימים תקדימים המ¬תייחסים למקרים דומים, שבהם נקבע כי אין לראות בסמכות הכללית הנתונה לראש העירייה ככזו המאפשרת לו להטיל מגבלות רחבות על תוכנן של מודעות, בייחוד כשמדובר בביטויים בעלי גוון פוליטי.
לדעת דנציגר, לא ניתן לפרש את הסמכות הנתונה לעירייה בסעיף 4(א) לחוק העזר כסמכות שיש בכוחה להכיל גם החלטה על ייחוד שטחי פרסום מיוחדים לתכנים מסחריים, וגם לגופו של עניין קשה לומר, כי קביעה באשר למודעות המחייבת את בחינת תוכנן יכולה מעצם טבעה להיחשב כקביעה המצויה במי¬שור ה״טכני-אסתטי״. במילים אחרות, כאשר מדובר בהפעלת סמכות ראש העירייה מכוח חוק העזר ־ עליו להיוותר אדיש לתוכן הפרסום ולא להפעיל כל שיקול דעת בעניין.
בשולי הדברים העיר השופט דנציגר, כי בזמנים אלו אנו עדים לניסיונות חחרים ונשנים לאתגר את מעמדו של חופש הביטוי בה-קשרים יצירתיים ומגוונים: החל מחופש הביטוי בתחומי העיתונות והאומנות, עובר בחופש הביטוי באקדמיה, וכלה בחופש הביטוי במגרש הפוליטי. לדעת השופט, כל מקרה ראוי לבחינה משלו, אולם חשוב לעמוד על כך שבחלק ניכר מהמקרים הניסיון לכרסם בחופש הביטוי בא דווקא מצד השלטון – דבר מטריד כשלעצמו, במיוחד כאשר הוא מופנה נגד קבוצות מיעוט או קבוצות שוליים בחברה המבקשות לבקר את השלטון ואת מוסדותיו. לפיכך, סבר דנציגר כי ראוי להוסיף כאן אמירה ברורה, לפיה ביקורת על המדינה ומוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית, והשתקתה משולה לפגיעה בעמודי התווך של החברה הדמוקרטית. לפיכך, בייחוד בהקשרים אלו, יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון.
למסקנה זו הצטרפו יתר שופטי ההרכב. השופט ניל הנדל סבר, כי יש לדחות על הסף את הטענה כי פרסומים ביקורתיים לגבי התנהלות המדינה ומוס¬דותיה – לרבות הצבא ־ פוגעים ״בתקנת הציבור או ברגשותיו״, אך בשל עצם ביקורתם על השלטונות ומניעיהם. לדבריו, הפסיקה הכירה בהגנה על רגשות הציבור כאינטרס שעשוי להצדיק את הגבלתו של חופש הביטוי – אך הזהירות נחוצה, ואין למהר ולסווג כל פרסום המעורר מורת רוח כפוגע ברגשות.

"חופש הביטוי הפוליטי איננו עומד למבחן מעשי כאשר עסקינן בהבעת דעות שמצויות בלב-לבו של הקונצנזוס. הקושי מתעורר כאשר אדם חפץ להביע דעות אשר מצויות במרחק מה – ואפילו במרחק רב – מלב ההסכמה החברתית המקובלת. אלו הן דעות שעלולות להיתפש על ידי הרוב כקיצוניות, מקוממות ואף פוגעניות. 'דמוקרטיה חזקה ואמיתית חייבת לוודא, שההתמודדות עם דעות כאלה לא תהיה בדרך של איסור מגבוה על הפצתן אלא בדרך של הוויכוח הגלוי והחופשי, אשר במסגרתו כל פרט בחברה יכול לגבש לעצמו את עמדתו העצמית'" (בג"ץ 399/85 – 27.07.1987)" (בג"ץ 5239/11 – 15.4.2015).

אשר על כן, גם אם מן הבחינה העובדתית השילוט דנן פוגע במידה מסוימת ברגשות הציבור, משום שהוא "מעלה ביקורת על צה"ל לרבות חייליו וחלליו ועל התנהלות מדינת ישראל בעניין זה", כפי שטוענת המערערת (פסקה 58 להודעת הערעור), אין בכך כדי להביאו בגדרי סעיף 4(ב) לחוק העזר. ככלל, ביקורת על המדינה ומוסדותיה, כשלעצמה – ואפילו תהיה מקוממת – אינה "מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית" (בג"ץ 6126/94), באופן העשוי להצדיק את הדרתה משוק הדעות.

בנוסף, מתייחס השופט הנדל לטענה כי הפרסום נגד הצבא מהווה כביכול פגיעה ברגשות הציבור:
יש לדחות, אפוא, על הסף את הטענה כי פרסומים ביקורתיים לגבי התנהלות המדינה ומוסדותיה – לרבות צבא ההגנה לישראל – פוגעים "בתקנת הציבור או ברגשותיו", אך בשל עצם ביקורתם על השלטונות ומניעיהם. הפרשנות הרחבה שהמערערת מבקשת להעניק לסעיף 4(ב) לחוק העזר עלולה לרוקן מתוכן את חופש הביטוי הפוליטי, ולאפשר למערערת – ודומותיה – להשתיק כל ביקורת על התנהלות הרשויות בסוגיות השנויות במחלוקת, ולמצער, לצמצם באופן משמעותי את גישתה לשוק הדעות. עם זאת אין להשלים. ארשה לעצמי להוסיף כי סגירת הבמה הציבורית בפני עמדות מיעוט המכעיסות את הרוב פוגעת בתקנת הציבור בצורה משמעותית בהרבה מזו שפרסום כזה או אחר עלול לפגוע בה.
לסיכומם של דברים, מציין השופט הנדל, כי יש להתייחס לכל קמפיין בנפרד, ולתת את הדעת לא רק על תוכן הפרסום, אלא גם על סגנונו וצורתו – שכן דרך הצגת הדברים עלולה להפוך מסר לגיטימי כשלעצמו לכזה הפוגע בעוצמה רבה ברגשות הציבור. כך, למשל, סגנון פרסום המלמד שהדברים פורסמו, בעיקרו של דבר, מתוך כוונה נחרצת לפגוע ברגשות, או מוביל באופן כמעט בלתי נמנע לפגיעה ברגשות – עשוי להשליך על היקף ההגנה שתינתן לפרסום. בהתאם, הטלת ספק במניעיו של המחזיק בדעה האחרת, או הפועל בזירה הציבורית בניגוד לעמדת המפרסם, מעוררת שאלות עדינות. מצד אחד, ניתן לטעון כי גם הפרסום הפוליטי השערורייתי, הפרובוקטיבי והאכזרי פרסום הוא – אך מן הצד האחר, מה הטעם והתועלת בפרסום כזה? האם "דרך ארץ" ברמה הבסיסית ביותר שלה מצויה מחוץ למעגל השיקולים הרלוונטיים? כאמור, אין בכוונתי להכריע בעניין, אלא רק להצביע על כך שהעניין דורש הכרעה. ודוק, פרסומים מסוג זה עלולים לעורר קשיים נוספים – דוגמת הפגיעה בשמם הטוב של מושאיהם – אך ענייננו כעת בבחינת מעמדם מנקודת המבט של האיזון בין חופש הביטוי והפגיעה ברגשות הציבור.

השארת תגובה

שתף את הידיעה

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן