המלחמה על מבצר התורה: כולל הפרושים בקובנא מטרה ראשית לחיצי המשכילים

במסווה של תחקירים אוביקטיביים הדאגה לממון הציבור ולקיום תקנות המדינה יצאו המשכילים לקמפיין נרחב בנסיון לפגוע בעולם התורה ובכולל האברכים הראשון בקובנא * מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור במכתב נרגש לעולם היהודי: "התירו להם כל האמצעים המגונים ביותר, להרוס ולעקור משורש את הקיבוץ של ת"ח ולבטל את התמיכה הכוללת בשקרים בדויים, בליצנות ולגלוגים משוקצים ובהפחדות מגונות ויספרו מעשים וסיפורים אשר לא היו בעולם" - "הם מתאכזרים עלינו, המתחננים אליהם בעד עסק התורה שאנו נותנים נפשנו עליה, שיסלקו ידיהם ופיהם מאיתנו, עד שמתנקמים מאיתנו באין חמלה..." * כולל קובנא ניצח, נותר על תילו "השומר אמת לעולם שמר את תורתנו הקדושה"
מראה פנים בית הכנסת בעיר קובנה בליטא. עמוס בן גרשום, לע"מ

המציאות בה לומדי תורה יכולים להמית עצמם באוהלה של תורה שנים רבות, גם כאשר ריחיים על צווארם, נראית כה פשוטה ומובנת מאליה. למרות הקמים והמצירים, נראה כי מאז ומעולם כך היו פני הדברים. אולם לאמיתו של דבר, היו ימים בהם "כולל אברכים" היה חידוש פורץ דרך ומרעיש.
מתי מעט יודעים כמה דם הקיזו הבונים על אותה אבן פינה שנורתה בעיר ואם בישראל – קובנא. גדולי עולם שיצקו יסודותיו, במלוא רטט האחריות להעביר תורה בטהרתה לדור אחרון, הכירו בגודל ערכו של המוסד החדש שהוקם בכלל ישראל. אולם לנגדם קמו והסתערו בחימה שפוכה, גדודים של משכילים שאף הם חשו בריח הסכנה העולה באפם. את כל כלי נשקם כיוונו לעבר מבצר התורה ההולך ומוקם, קטן בכמות אך עצום באיכות. מסכת בלתי תיאמן של רדיפות, הלשנות, הצקות ושקרים נכלוליים, נטוותה סביב לכולל הקובנאי – והתמוססה כלעומת שנבראה.
סיפור הקמתו של כולל האברכים הראשון, הוא סיפור עתיק שלא נס ליחו. חלק מנפתוליו נראים כמו התרקמו מדפי האקטואליה, מסריו נותרו חדים גם בחלוף השנים, והתורה שיצאה מבין כתליו מאירה באור נצחי, עד דורנו אנו.
הסופר נ. רוטנברג בסיועו של הרב מנחם פלאטו בסקירה מרתקת על המלחמה על מבצר התורה. (התפרסם במגזין 'לקראת שבת', גליון 241)


כולל האברכים הראשון, אשר חקק לדורות את צורת החיים של של לימוד תורה ללא עול של פרנסה גם לאחר הנישואין, הלוא הוא כולל הפרושים דקובנה. כולל שהיה לשם ולתפארת עם ישראל. הכולל הוקם ביוזמתו של מרן הגרי"ס, התנהל תחת חסותו של רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן ספקטור, ועמד בראשותו של גאון המוסר רבי יצחק בלאזר. מן המקום הזה יצאו גדולי תורה שהעלו את הרמה הרוחנית בקרב העם כולו. כי כן, היוזמה החדשה שנוסדה לאור עולם בידי ענקי ארץ, הכתה גלים בעולם היהודי כולו.
לא היה זה מוסד תורני פרטי גרידא, אלא בשורה חדשה שרוממה את קרן התורה בכלל ישראל. בשורה, שעתידה הגדול עוד נכון לה בדורות יבואו. בעקבות כולל הפרושים, נמלאו גם בתי הכנסיות האחרים בקובנה כלומדים, שחוק לימודם הלך והתארך, ונעשה לקבע. קובנה, כך הסתמן, עמדה להפוך למעצמה של תורה, תחת חסות רבן של ישראל, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור.
אולם היה מי שהמצב החדש היה בעיניו לצנינים. אלה היו המשכילים, שבשרם נמק בראותם את ההתפתחות הרוחנית המרשימה בעיר הגדולה קובנא. "אם עד היום" קוננו המשכילים מרה בכתבי העת "היו איישישוק, וולאז'ין ושניפישוק ערי החושך בהם "אור" ההשכלה טרם זרחה, ולכן הפכו ערי מקלט לפרושים, עתה מאז הגיע רבי יצחק בלאזר, העיר קובנה הופכת למרכז בו נאספים כל פרוש וקנאי אשר מובטח להם כל מחסורם העיקר שיתרחקו מההשכלה… ובעקבות כך מלאו בתי הכנסיות בקובנה וסלבודקה המוני פרושים המגיעים מכל קצוות הארץ".
המשכילים חשו היטב בסכנה המאיימת עליהם מהכולל, והם צדקו בכל מילה. הם צדקו, כפי שצודקים גם משכילי זמננו. המשכילים הישנים כמו גם החדשים, מוכנים להסכין לקיומן של ישיבות לבחורים, כל עוד לימוד התורה ייגרע באיבו עם תום ימי הבחרות. אבל לימוד תורה כדרך חיים ? זה כבר לא. את העובדה שלימוד תורה היה נשמת אפנו מאז היותנו לעם הם ביקשו להשכיח, ולהותיר אצל חוגים מסוימים "נוהג" של לימוד שנים מספר בישיבות, ואחר כך יציאה לעולם של חולין המרוקן מכל זיק של קדושה. התפתחותו של כולל האברכים הראשון הייתה תשובת נגד ניצחת, היא הייתה השבת מלחמה שערה בנקודה הפנימית והעמוקה שאותה ביקשו לקעקע.
והמשכילים לא נותרו בחיבוק ידיים. הם יצאו לקרב עקוב, אכזרי וחסר פשרות: הם ניסו להכניס עיזים ולהוציאן, לדחוף פשרות בדלת האחורית, להשחיר את פני האחראים באמתלאות כלכליות, להלעיז על ראשי הכולל בתלונות נבזיות שעיקרן, איך לא, "כבוד התורה", לייעץ לגדולי התורה עצות פלאים נוטפות ארס, ובעיקר לאיים איומים קשים ומפחידים.
סיפור המאבק על כולל קובנה, הוא סיפור שכדאי לקרוא היטב, ולא רק מפני שהוא דומה באופן מפליא לאי אלו אירועים בעת האחרונה. זהו סיפור שפרטיו נשתמרו חדים וטריים כמכוות אש, כשהם חושפים מעט ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של אחד מהמפוארים במוסדות שקמו לעמנו. המהפכה התורתית שביצרה לעם השם את צורת החיים דהיום של הקדשת החיים לתורה תוך ניתוק מעסקי פרנסה, ספגה כבר אז, בצעדיה הראשונים, את מיטב התכסיסים המעוותים ומירב כלי הנשק האכזריים מבית מדרשם של משכילי הדור. אבל את סופו של הסיפור, אנחנו הרי יודעים. הכולל נשאר, וממנו הסתעף עולם הכוללים עד ימינו אנו.

כך הוקפצה המשטרה החשאית הרוסית

המשכילים ידעו כי שורש התפתחותה הרוחנית של קובנה והפיכתה למרכז של תורה נמצא בכולל האברכים שבה, ולכן החליטו להתמקד בניסיונות להרוס את המקום ולהביא לסגירתו. בכך, קיוו, יקיץ הקץ על ההתפתחות המרשימה של עולם התורה. הרי אין סיבה, גרסו במרירות, שבדור ההשכלה ייפתחו ישיבות וצעירים יקדישו את חייהם לתורה. אולם הייתה להם בעיה. המון העם, היו יהודים פשוטים, שעל אף שקראו מפעם לפעם את עיתוני המשכילים הנפוצים, וכבר התקשו להבחין לעיתים בין תכלת לקלא אילן, בכל זאת רחשו אהבה עמוקה לתורה והעריצו ללא מצרים את גדולי התורה. אם יצאו המשכילים בריש גלי נגד מקום תורה וגדולי התורה העומדים בראשו – המון העם יתמרד נגד "אור" ההשכלה הזורח מעיתוניהם, ויכיר היטב בשקר ובשפלות שעומדים מאחוריהם.
מוכרחים אפוא להסוות את המלחמה באמצעים מתוחכמים, בדרכים עוקפות. למען האמת, המשכילים חיכו בתחילה לתירוץ שיזדמן לידיהם, סיבה טובה או קלושה, גץ או ניצוץ שיפיחו בו רוח ואווירה, מאמרים מודאגים בעיתונות התקופה, וכבר ישתלהב ללהבה ויהפוך את הכולל השנוא עליהם לעפר ואפר.
את שביקשו סיפק להם, בלא ידיעתו, איש מוסר צעיר שנודע לימים בשם "הסבא מנובהרדוק". דרך עלייתו הבלתי שגרתית של רבי יוסף יוזל, שכללה הסתגרויות ממושכות, עוררה בקרבם חימה בלתי מובנת. במאמרים ארסיים בעיתונות שפכו את מררתם על "בעל החוריים" וניבאו קדורנית כי הוא רק סנונית, כשאחריו יבואו המונים ויסתגרו מפני אור השמש. מכאן, קצרה הייתה הדרך להשמיץ את הכולל בקובנה, שבו למד רבי יוסף יוזל תקופה ארוכה, המחנך ל"מוסר פראי" כלשונם (עפ"ל). רבי יצחק בלאזר אף הוא הפך מטרה לחיציהם, כשהם משלחים בו עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים.
בצעד מסוכן מאין כמוהו, הופיע באחד העיתונים הכללים ברוסיה מאמר פרי יוזמתם של המשכילים בו נכתב כי קמה כת חדשה בקרב יהודי קובנה אשר חבריה חיים על חשבון אחרים ומביאים רעה לעצמם ולעמם, זוהי כת המסתגרת מן העולם בדרכים שאינן מן היישוב, ומי יודע אם אין זו תחילתה של התארגנות פוליטית מחתרתית… המילים "התארגנות פוליטית מחתרתית" לא נכתבו באקראי. הן היו מילות קוד, ששימשו למעשה במלשינות מן הסוג השפל ביותר.
בתקופת הדמדומים של שלטון הצאר, כאשר התארגנויות מורדים חתרניות עמלו לקעקע את שלטונו ולהפילו מכסאו, די היה בביטוי זה כדי לעורר חשד. יותר מחשד לא היה צריך כדי לשלח את כל העוסקים במלאכה וכל הבאים עימם במגע לארץ גזירה. עבור המשכילים פחדי האימה של הצאר והמשטרה החשאית היו מציאה של ממש. משוכנעים היו כי די בביטוי זה, וכבר ייסגר הכולל על מסגר ובריח ויתמוסס כלעומת שקם.
בתחילה, עבד הכול לפי התוכנית. מיד אחרי פרסום המאמר בעיתון, הזמין הממונה על המחוז מטעם הממשלה את רבי יצחק אלחנן ואת מר שניטקינד הרב מטע"ם ושאלם לפשר הדבר. רבי יצחק אלחנן לא נרתע, והסביר בטוב טעם ובאריכות כי לצאר יר"ה אין כל סיבה לדאגה, וכל הפרסומים בעניין חסרי כל שחר. אין מדובר בתנועה נרחבת אלא במתי מעט של אנשים שאינם עוסקים כלל בפעילות פוליטית, אלא רק הוגים בתורה. דבריו של הגרי"א ספקטור, ששמו נודע בכל רחבי העולם היהודי ואף הרחוקים מדת כיבדוהו והעריצוהו, השקיטו את המלשינות הבזויה.
המשכילים חרקו שיניים. היטב הבינו כי העובדה שבראשות הכולל עומד רבן של כל בני הגולה, יש בה כדי לסכל את מזימותיהם השפלות. ובשנים הבאות הקדישו את כל מעייניהם כיצד לפרום את הקשר בין רבי יצחק אלחנן לכולל. באופן זה, היו משוכנעים, יפול היסוד ויימוט הבניין.

זעקתם של משכילים

בעיתוני המשכילים החלו להופיע כפעם בפעם "מכתבי קוראים" נוטפי ארס פתנים אודות הכולל בקובנא.
כך, במכתבים למערכת, זועק מרה אחד מן הקוראים, על משולח הכולל "אשר יטיף מעל הבמה בוז ונאצות לחלל כבוד החכמים והסופרים הראשונים אשר אינם בין החיים, כמו מרדכי אהרון גינצבורג, אדם הכהן לעבענזאהן ודומיהם (לתועלת הקוראים שאינם בקיאים בקורות אותם ימים: "כבוד החכמים" הללו הם ראשי המשכילים שר"י. אד"ם הכהן, הוא זה אשר ביקש להדיח את מרן הח"ח מדרך התורה בצעירותו, ועד אחרית ימיו היה הח"ח מקפיד להוסיף לשמו את הביטוי "ימח שמו וזכרו"), ורעה גדולה מזו, מוסיף הקורא: וגם עליך המו"ל ישפוך מררתו וישליך שיקוצים על "המליץ" ויאסרו מלבוא בקהל, כי פיגול הוא לא ירצה ועל כל איש מישראל הנאמן עם אלוקים ותורתו החובה והמצווה להרחיקו מביתו לאשר הוא יזרע זרע הכפירה והמינות בלבות בני ישראל… ואם לא די בכך: "גם על חובבי ציון החל לדבר סרה ולתת לשמצה שם ראשי חובבי ארצנו הקדושה".
במכתב נוסף שהופיע בהמליץ (נראה כי "מכתבי הקוראים" היו דרך מצוינת להביע ללא עכבות את דעותיהם של עורכי העיתון תוך שהם מגלגלים עיניהם וטוענים לעמדה "ניטראלית" המביאה את עמדות כל הצדדים…), פוער הכותב האלמוני את פיו ומצהיר כי "מעשים כאלה עוד לא נעשו כמעט בישראל! המשולחים הנשלחים בכל קצות תבל המה אנשים זדים אשר לימדו לשונם לחרף ולגדף את כל גדולי ישראל(גם בהמשך מכתב זה, מפורטים שמותיהם של "כל גדולי ישראל": אד"ם הכהן וחבר מרעיו) גאונים וחכמים אשר אינם מבני חברת המוסר של "ר' איצל בלאזר". ולו עשו המגידים כמשלחת שולחיהם את שלהם לבד" מוסיף הכותב ומגלה את צפונות ליבו, "ולו גם לא נגעו לרעה בשום דבר שבצדקה ושבקדושה, גם אז היו ראויים להיעקר מן השורש ולהכחיד קיומם, על אחת כמה וכמה בהתייצבם כצר לעניין גדול וקדוש". ולמי שתוהה מהו אותו עניין גדול וקדוש אשר משולחי הכולל עומדים לו כצר, הרי הוא, לא פחות ולא יותר מאשר זה: "אנחנו מצטערים על חסרון קוראי מכתב העת (עיתוני המשכילים) וחסרון חותמים ומחזיקים בהם, והננו חושבים זאת למקור גדול להוותנו ולסיבה גדולה להשתנותנו מכל העמים היותר פשוטים, שהם יש להם דעת הקהל(כך!) ובעוד שאנו שרויים בצער גדול על דבר זה ועל דברים כיוצא בזה, והנה הסרי דעת האלה באים ומגדילים הוה על הוותנו ומדברים סרה ומוציאים לעז על מכתבי העת האחדים שלנו אשר בעליהם עובדים בהם בחירוף נפש…"
ובכן, כאלו השמצות נוראות קשה היה להפריך. אכן, המשולחים היו חדורים בהשקפת התורה, וביקשו לפוגג דעות כוזבות שאיימו לכבוש ולהפיל לבבות תמימים של יהודים.
ה"קוראים" במכתביהם, שבו והפצירו בעורכי העיתונים לגלות ברבים את 'קלונם' של מנהלי הכולל ולהסיר את ה"חרפה" שממיטים לומדיו על העם היהודי. "ואם הטובים שבתוכנו רואים און ועושים עצמם כלא רואים – ומצאם עוון אשר לא יוכלו כפרו" כותב אחד ה"קוראים", "ומיהם הטובים אם לא בעלי מכתב העת אשר צופים נתנם ד' לישראל(לא פחות!) ואת אשר יראו יגידו, ואם לא יגידו ונשאו עוונם". במשך הזמן הלכה הנימה והחריפה לגוון של איום, כאשר במכתבי הקוראים נמצאו "יועצים" שהפצירו בעורך כי אם ימשיך בשתיקתו, תתפרץ מרירות ההמון אצל העיתונים הכלליים ברוסיה.

מראה כללי של העיר קובנה בליטא. עמוס בן גרשום, לע"מ
האשמה גלויה ־ ואיום מרומז

אולם מסתבר כי בעוון של "הסתת לב ההמון" מהרעיונות הנעלים של עיתוני ההשכלה, חובבי ציון וסופרים רמי מעלה, לא היה די כדי להטיל מורך בלב העם. והמשכילים פנו לכיוון חדש – ובאספקלריית ימינו, די מוכר – של האשמות כלכליות.
כך הפכו מנהלי המוסד לשק חבטות, כשהמשכילים נושאים קולם בקריאות מחאה על "התנהלות כספית בלתי תקינה". הם היו "מושיעי העם" ומגיני כספו מידי "עושקיו", כשמטרתם – ללא ספק – שכספי הצדקה יגיעו בשלמות ליעדם.
עיתון המליץ יצא בשנת תר"ן במאמר ראשי בשם "כסף אשם", בו טוען הוא ל"אי סדרים כספיים בהתנהלות הכולל". לטענתו, המשולחים אוספים בכל רחבי רוסיה כשמונים אלף רובל, ולמרות זאת נותנים לאברכים הלומדים בהם רק רובל וחצי או שני רובל לשבוע בלבד. הכותב מביע את "רחמיו" על האברכים החיים בדוחק רב. ובהמשך מאמרו חמרמרו מעיו על הבחורים המסכנים (במשך השנים הצטרפו אף בחורים בלתי נשואים, מופלגים בתורה, לבין הלומדים בכולל קובנה, נ.ר.) שלדבריו "למען קנות את לב הגבאים או הממונים ינזרו מן תשואות חלד ויסתגרו בבתי המדרש, ובכל יום ויום לומדים הם מוסר ומסגפים את גופם ונוהגים בעצמם מנהגי צדיקים גדולים גדולים, ובעבור זה יקבל כל אחד חצי רובל לשבוע הסכום היותר גדול"…
הסופר ממשיך ועושה חשבון שעלותם של מאה וחמישים הלומדים הינו לכל היותר כמאתיים רובל והיינו כעשרת אלפים רובל לשנה, ואם כן יתרת הכסף להיכן היא הולכת. הוא לא מותיר את התעלומה ללא פתרון וממשיך במאמרו ומאשים מפורשות כי מנהלי הכולל וראשיו לוקחים משכורות גבוהות לעצמם, אך גם אחרי כל זאת טוען הכותב כי עדיין אין הסבר מניח את הדעת להעלמות חלק ניכר מהכסף.
ההאשמות כפי שנכתבו נשמעות על פניהן כחמורות ביותר. מלבד הדאגה לכספי עם ישראל שכביכול נגנבים ניכרת כאן "דאגה אמיתית" ללומדים העניים החיים בחרפת רעב בעוד המנהלים מקבלים משכורות גבוהות ביותר, בנוסף ראויה להערכה רבה דאגתו לבחורים האומללים הלומדים ומסגפים את עצמם למען בצע כסף (עפ"ל) ולבסוף מקבלים על כך רק סכומים זעומים.
אולם האיום האמיתי הסתתר מתחת לפני השורות. בסכום הכסף העלום, שלא נמצא לו פיתרון. ובאמת, מדוע שלא יניח המשכיל הנכבד כי, לשיטתו, רוב הכסף נטמן בכיסיהם של המשולחים והמנהלים? על שום מה מציין הוא כי "עדיין אין הסבר מניח את הדעת להיעלמות חלק ניכר מן הכסף"?
זה היה איום מרומז. "נשק יום הדין", שמי שהיה צריך להבין – הבין. המשכילים קיוו כי השאלה הבלתי פתורה תהווה את המסמר האחרון על דלתות כולל הפרושים בקובנה. כי לשאלה הזו הייתה תשובה אחת, תשובה שעלולה הייתה לגרוף עימה למערבולת מסוכנת מאין כמוה את מנהיגי הכולל וראשי הישיבות, ולהעמיד את כל קיומם של מוסדות התורה המפוארים בקובנה בסימן שאלה גדול. לתשובה הזו קראו: ישיבת סלבודקה.
אולם על כך ידובר בהמשך.

"אי סדרים כלכליים"

לעת עתה, הופנו כל החיצים לעבר השדרי"ם ומנהלי המוסד, בטענה הנוגעת ללב כי חומסים המה את ממון ישראל לריק, ואינם משיירים ללומדי התורה אלא מעט מזעיר. המסקנה ההגיונית שעלתה מתוך שטף המאמרים והמכתבים שפורסמו בעיתונות אותם ימים בנושא, היא כי אין כל טעם לתרום לשלוחי הכולל, המשלשלים את הכסף לכיסם הפרטי.
זו הייתה מתקפה חמורה במיוחד שתוצאותיה ניכרו לעומק. בין היתר משום שלציבור החרדים לא היה באותה עת עיתון משלהם. העיתונות של אותן הימים נשלטה על ידי המשכילים, שם יכלו להביע את דעותיהם ושם יכלו לפרסם את השקפותיהם ההרסניות ללא כל מונע ומפריע. המשכילים היו מודעים לעוצמה שבמילה הכתובה בעיתונות ולכן השקיעו בכך מאמצים מרובים, שליטתם על העיתונים שימשה כלי רב עוצמה בחשיבותו ובהשפעתו על דעת הקהל. רבי ישראל מסלנט ניסה פעמים אחדות ליזום את הקמתו של עיתון בו יובעו דעת התורה והשקפתה כראוי. בשלב מסוים הקימו את עיתון "הלבנון", בהקמתו היו מעורבים רבנים שונים. ולא מעטים היו הרבנים אשר תמכו בהקמת העיתון בסתר, מחשש שהמשכילים יפעלו נגדם וידיחום ממשרתם. (רק להזכיר, מדובר בעיתון "הלבנון"). במאמצים מרובים נפתח העיתון, ואף החל לשגשג ולהגשים את התקוות שתלו בו. או אז פנו המשכילים, אותם שהתייחסו בפתיחות ובסובלנות אף לקבוצות שוליות בעם ישראל, כמו הקראים(!), ונהגו בפשרנות ובפייסנות מול כל שינוי וגזירה של השלטונות, אותם אלו חגרו כלי מלחמה והחלו לפעול במלשינות חסרת מעצורים, עד שהעיתון הוכרח להיסגר.
כעת חגגו המשכילים את נצחונם. הבמה הציבורית הייתה כולה שלהם, והם ניצלו אותה כדי להשמיץ באין מפריע את הכולל בקובנה, בו ראו את שורש הפריחה התורנית בכל הארץ. ביהירות ובעזות מצח, פנו מעל גבי דפי העיתון אל רבי יצחק אלחנן ודרשו כי יימסר דין וחשבון מפורט על ההכנסות וההוצאות של הכולל ושאר מוסדות התורה.
משנפרץ הסכר, גילו המשכילים את השנאה שבליבם, והתגוללו במאמרים ארסיים נגד הכולל ולומדיו המתנתקים לחלוטין מהוויות העולם ומשתקעים בלימוד "בהאמינם כי באמצעים אלה ישימו תחום ברוח הזמן ויעצרו בעד שטף מי ההשכלה, וכי יש תקווה כי מתי מעט הפרושים האמונים על ברכי קנאי ושום מושג אין להם מהוויות העולם יוכלו לפעול ברוח בני דורם להוקיר עמם ואמונתם"… מיניה וביה סותרים המשכילים המתוסכלים את עצמם. כאשר מחד מנסים המה לשכנע את הקוראים כי אין אלו אלא מתי מעט פרושים שמשימתם לא תצלח, ומאידך אחוזי אימה הם מאותו קומץ בלתי נחשב שעצם קיומו מקעקע את אותה "דת" חדשה אותה ביקשו להנחיל לעם, דת הבלולה מהשכלה ותורה (ואם אי אפשר שניהם, יאחזו הראשונה שבהם לבד). מביעים המה את תקוותם כי מנהיגי העם "ילמדו מהנעשה בגרמניה מרכז ההשכלה בה פתחו בתי מדרש מודרניים מהם יוצאים רבנים מוכתרים בתואר הכבוד דוקטור והם יביאו תשועה לישראל"…

להסיר לזות שפתיים

רבי יצחק אלחנן שהכיר מקרוב את הנפשות הפועלות העומדות מאחורי ההאשמות ידע כי טענות אלו אין כוונתם לשם דאגה לכספי הצדקה או כביכול ללומדים האומללים. ראשית, הכיר היטב את "רודפי צדק" אלו, וגודל "דאגתם" למוסדות התורה. שנית, עצם ניסוח הדברים כי כביכול הלומדים מסגפים את עצמם רק למען בצע כסף, כמו גם ביטויים ארסיים אחרים, הצביע באופן ברור לכל בר דעת, את רוע כוונותיהם.
מתחילה, סבר רבי יצחק אלחנן כי טענות אלו אינן ראויות להתייחסות ולתגובה. אולם מצבה העגום של קופת הכולל בעקבות ההשמצות החוזרות ונשנות ללא אפשרות תגובה הולמת, חייב אותו נגד רצונו להתייחס לדברים, ולמען הסר לזות שפתיים מינה שניים מחשובי הקהל בקובנה לבדוק את חשבונות המוסד ולפרסם תוצאותיהם ברבים.
הבודקים ערכו בדיקה יסודית ולאחר כמה ימים הם פרסמו בעיתון "המליץ" מודעה בה כותבים כי בדקו את ספרי החשבונות ומהבדיקה עולה כי סכום ההכנסות של הכולל איננו אלא שליש ממה שפורסם. בנוסף לכך ראשי ומנהלי הכולל לא מקבלים כל שכר ועוסקים בדבר רק לשם שמים. כמו כן, בניגוד למה שפורסם מספר האברכים המקבלים תמיכה הינו מאה ושבעים, כך שאין כל שחר לכל ההאשמות שהוטחו בכולל ובמנהליו.
באותו עיתון פרסם רבי יצחק אלחנן מכתב בו כתב: "למען האמת והשלום להסיר דיבת איזה סופרים מקנאים שקמו על העניין הקדוש של חיזוק התורה לבדות שקרים והשדים מגונים, אשר כל מטרתם רק להרע בקודש לחלל את קדושת ההתייסרות ולהרפות את ידי לומדי התורה ומחזיקיה, ערכו המפקחים הנכבדים החשבונות והראו להנכבדים החשובים הנ"ל כפי עדותם הנאמנה מאד ויראו ויתווכחו כל אוהבי אמת ומישרים ונצדק בקודש, ותקוותי חזקה בישרת לבב המו"ל הנכבדים כי לא יוסיפו לקבל דיבות וחשדים כאלה ולהתעלל בלומדי התורה ומחזיקיהם היקרים העוסקים באמונה ועובדים למען קדושת התורה אשר בעוה"ר אין לנו שיור רק התורה הזאת"…
בנוסף פנה רבי יצחק אלחנן במכתב פרטי לעורך העיתון בו ביקשו כי לא יקבל ויפרסם עוד עלילות ודברי שקרים על הענין הקדוש הזה.

למען "כבוד התורה": מכתבם המחוצף של המשכילים

אבל הגל העכור רק התגבר. שאלות קנטרניות "נוקבות" צצו ועלו בעיתונות המשכילית על הבדיקה הכספית, אשר מהן "לא היה מנוס" מלהניח שלא הייתה זו בדיקה אלא טיוח. מעיון בעיתונות אותם ימים, מדהים להיווכח כיצד כל החדשות העולמיות וכל סיקור ענייני מתפוצות ישראל, שאמורים להיות לכאורה מעניינו המקצועי של העיתון, נדחים לצדדים מפני הנושא המרכזי: השחרת פני העוסקים במלאכת הקודש בכולל הפרושים. בשלב זה לא הסתירו העורכים והכותבים את התיעוב העז שרחשו להאי גאון וצדיק, רבי יצחק בלאזר, העומד בראשות הכולל, "והמקבל בעד לא דבר מאה רו"כ לחודש, לפי דבריהם. ולפי האמת עוד יותר מכך". וכן הלאה והלאה.
עורך העיתון, שהכריז על עצמו כ"אחראי על פרסום האמת והצדק", הודיע כי סבור הוא, הוא! שהבדיקה שנעשתה לא הייתה מספיקה, ונחוצה בדיקה כספית מיום ייסוד המוסדות ועד היום הזה.
כאשר תביעתו לא זכתה למענה הראוי, נכנע בלית ברירה ל"לחצים" שהופעלו עליו "מכל תפוצות ישראל" אשר "יחשבו חובה על המליץ אשר אין לפניו משוא פנים, לצאת נגד המשתמשים בשם רב צדיק תמים לנצל את ישראל".
במילים צדקניות מתוודה אלכסנדר צדרבוים שר"י, עורך המליץ: "אלוקים יודע כי למורת רוח לנו לעת נטות צללי חיינו להיות איש ריב ואיש מדון לבני עמנו, ויותר מזה צר לנו מאוד לצער את הרב הישיש היקר לנו עד מאוד, אשר כבודו חופף על הישיבה הזאת, ובכל זאת לא נוכל להתאפק ולעצור במילין למשמע תנואות כאלה מפי אנשים ישרים המקנאים לד' ולתורתו".
ובכן, פנה עורך "המליץ" במכתב גלוי ומחוצף לרבי יצחק אלחנן, מכתב גדוש בדאגה ל"כבוד התורה", בחמלה על הרב שמוקף בחורשי רעה המטים את לבבו, ובעצות מועילות ויקרות. אי אפשר להביא את דברי הבלע של אותו מחוצף מילה במילה. אולם כמה פנינים שנותרו, למרבה הפלא, מתאימות למדי לרוח אי אלו מבני זמננו:
"אדמו"ר יודע עד כמה יקרה נפשו בעיני ובכל עת הנני כעבד כפות לו, שש לעשות רצונו וכמה פעמים עברתי חוק שמתי לי מאז הייתי מו"ל בישראל, לעשות רצון כקת"ה ולחשות בעניינים הדורשים פרסום. אך עתה יסלח לי אלופי ומשגבי אם אשמור מצוות חז"ל "במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" ובחילול השם, כוונתי אל שם כבודו, אשר יחולל ע"י המשתמשים בו לרעה, מלבד אשר יש בזה משום חילול כבוד התורה והאמונה הצרופה, והיה אם אחשה אני למען הפיק רצון מעמו, הלוא יגדל חילול שמו וחילול שם שמים ושם ישראל, אם יוסיפו לצאת נגד הישיבה במ"ע רוסים ויגיעו עד "גראזשדאניך ו"גאוו. וור."(כתבי עת רוסיים כלליים. במילים אחרות: את הדיבה נפרסם בכל מקרה, עיתון המליץ הוא כבר "הרע במיעוטו").
בהמשך הוא מעליל על גאון ישראל שאינו יודע מהמתרחש סביבו: "ידעתי עד מאוד תכונת אדמו"ר זה יותר מעשרים שנה כי טוב לב הוא מאין כמוהו, תמים בכל פועל וכל מחשבותיו צדק ומישרים, ובתמימותו יתן אמון לכל הקרב הקרב אליו ומסוה היראה ואהבת התורה על פניהם ולא ידע כי שבע תועבות בליבם ויוליכוהו שולל לטובתם ולהנאתם… והקרובים לאדמו"ר המסבבים אותו בכחש יעשו בלטיהם להונות אותו ולהבטיחהו כי הכול נעשה על צד היותר טוב… וכאשר נדרש חשבון שלחו לנו עדות איזה אנשים נכבדים אשר אבו לכסות על כבודו הרם ויהללוהו יותר ביחד עם שמם".
בקטע הבא מובא, ברמז עבה כקורת בית הבד, איום והסתה חמורים ביותר, המשולבים בנימה משכילית- ארסית נוטפת שנאת התורה: "ואם יאמין כקת"ה כי מעטות הן הישיבות בארצנו ויאבה להוסיף עליהן בעירו תחת השגחתו יבקש לו על זה רישיון הממשלה (ההדגשה במקור, ולא בכדי), אשר נקווה כי לא תמנע זאת ממנו. ויציב ראשה איש מופלג בתורה וכו' והכסף הנקבץ יבא לידי ועד מיוחד מאנשים חשובים ובטוחים". הכותב סמוך ובטוח כי מכלל הן, למדים הקוראים לאו, מיהם העומדים בראשות הכולל כיום ומיהם האחראים על הכספים, אשר בדאגתו הרבה קורא הוא להחליפם ב"אנשים חשובים ובטוחים".
יש לשים לב כי בתוך שלל ההנחיות ה"רחימאיות" של עורך המליץ, הוא ממליץ לרבי יצחק אלחנן לבקש רישיון מהממשלה להקמת מוסד. יש בכך יותר מרמז על אי חוקיותו של הכולל. על פי החוקים שטרחו המשכילים לחוקק, מוסד "כשר" היה כזה שערבו בו לימודי חול במידה גדושה. למעשה, כל הישיבות על טהרת הקודש באותה עת, כולל ישיבת וולאז'ין המעטירה, התנהלו בלי רישיון ממשלתי, תוך התפתלויות מעיקות עם ביקורות ממשלתיות ומלשינויות בזויות מבית. משפט כזה קורא לכל משכיל צר עין לאכול קורצא אצל השלטונות באשר לתכנים הנלמדים בכולל הפרושים (על אף שכולל לאברכים נשואים לא היה חייב בפיקוח כלשהו, אבל אישור הממשלה הרמה, אליבא דהמשכילים, נחוץ בכל מקרה, בפרט אם דורש הוא מהמוסד לימודי חול).
ואף עצה הגונה עימו לרבן של ישראל "עצתי אמונה לכתה"ר להודיע בפומבי כי מעתה והלאה בקהל מנהלי הישיבה לא יחד כבודו, ובזה יציל כבודו מרבת עם וכבוד התורה וממונם של ישראל מכיליון, ואז יגדל כבודו שבעתיים והדרו עלינו יראה".

אני נותן נפשי עליה

כאן, כאשר נגעו הדברים לכבוד התורה ולעתידו של הכולל היקר לו כנפשו, קם רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן, ונאלץ ללחום את מלחמתה של תורה. לדאבונו, באותם כלי מלחמה מגואלים, במכתב לעיתון המליץ. מכתבו המזעזע של גדול בישראל הנלחם על נשמת אפה של האומה:
"נאנח מלב קרוע ומורתח, אני נתבע לשפוך את נפשי לפני שלומי אמוני ישראל, מעלבונה של תורתנו הקדושה ולומדיה ומחזיקיה בעיתים הללו, השרויים בצער, בשפלות ובביזיון. מקול מחרפים ומגדפים, קול דמחיכין ומתלוצצים, ותולין בוקי סריקי בהנהגת הכולל פרושים דפה כדי להרס ולקעקע ולעקור משורש את החמדה היקרה והקדושה, תלמוד תורה של קהילת רבנן שייסדנו, ושאני נותן נפשי עליה בזקנתי. שכבר נהפכו מעי לשמוע חרפת המתעסקים הישרים עימי בכל העלילות והטענות של שוא, שבודים ומפרסמים בוזי התורה ומשניאיה במכתב העת על המתעסקים הנכבדים ועל כל מאן דעסקין באוריתא פה ובכל אתר מכוחה של השתדלותינו. וזה כמה שנים שהולכים ומבזים ומשניאים, ולא נתקררה דעתם עד ששפכו קיתונות של ליצנות רותחת והפחדות מגונות ב'המליץ'…".
משמע, רבי יצחק אלחנן הבין היטב את האיומים המוסווים במאמר הארסי.
אולם לא עם המשכילים הנבזים מתעסק הארי החי, כי אם בכל קוראי העיתון, מהם יהודים תמימים וישרים. רבי יצחק אלחנן שיער כי עורך העיתון לא יהין לגנוז את מכתבו או לערוך בו שינויים, ועל כורחו יפרסמנו במלואו, השערה שאכן התאמתה. והוא ביקש לנצל הזדמנות זו של התגלות פומבית, גם אם בנסיבות כה מצערות ומבישות, כדי לשלהב מחדש את שלהבת אהבת התורה בלב המון העם:

"מפני חטאינו איבדנו בל חמודותינו, ואין שיור לנו רק התורה הזאת דכולה בה, והצילה אותנו משלוליתה של נהרות רבות ועצומות בכל העיתות והמקומות… דברי אמת וצדק הללו, שהתורה והחזקת לומדיה ברבים היא חיותינו ונצחיותנו, שכל תקוותינו בזה ובבא כולה בה, הדברים הללו הם שהעירו לבבותיהם של כל גדולי אומתנו מעולם להרביץ תורה ברבים, להגדיל ולהאדיר כמותה ואיכותה בתלמידים רבים, ובפרט לעיתות בצרה שראו בהן יד השם על עוזבם את תורתו.
ריב"ז השתדל להציל את יבנה וחכמיה, ביריעתו כי בהצלת התורה והחזקתה, יציל את האומה כולה. שהתורה שאינה נופלת תחת הזמן והמקום היא תחית כל מחזיקיה בכל זמן ובכל מקום. כן עמת להם לישראל הישיבות שבבבל, נהרדעי ופומבדיתא, בזמן התלמוד ואחריהם בזמן רבנן סבוראי והגאונים, וכן החלכה התורה בגלות לספרד, צרפת ואשכנז ולא פסקו ישיבות. שכל ישראל סיפקו מזון לתלמידים מעולם…
ועתה בראותנו בימינו, כי מפני צרכי עמנו המרובים ודרכי החיים החלשים והשונים, ומסיבות הזמן ומשאלות הדור, ירד קרן התורה עד עפר ודורשיה נמעטו… לכן התעוררנו לפני שנים רבות להעיר ולעורר אהבת התורה בלבב הישרים והתמימים… שיקדישו איש כפי נדבת ליבו תמיכה כוללת, להחזיק אברכים מופלגי תורה מצוינים, המסוגלים להיות גדולי תורה, ומהם שיהיו גאונים עמודי הוראה, שקצרה ידם לפרנס את ביתם, לתמכם תמיכה שיש בה סיפוקא להתפרנס בשקידתם על התורה, ולשלוח מעט לבתיהם עד שיעלו במעלות התורה היותר נעלות.
שמחנו שמחת נפש, בשמחת תורה, כי עלתה בידינו להחזיק קרוב לשתי מאות לומדים גדולים, שבהם כמה חריפים ובקיאים שהגיעו להוראה ומוסיפים אומץ והולכים מחיל אל חיל".

מי שמכם אפוטרופוסים?!

אם עד כה, נשזרו מילותיו בנחת רוח וברגש סיפוק, המילים הבאות שותתות דם מליבו, ליבן של ישראל:

"לא האמינו כל צר ואויב כי יעשה כן בעמנו בעת כזאת, הנה אוי לעיני ולאזני שכך רואות ושומעות. בעת אשר הכול קוראין ומצווחין 'אחדות אחדות'… הנה קמו עלינו רבים מרחוק ומקרוב אשר הפצת התורה באיכותה ובכמותה, והתלהבות לבבות האומה באהבתה ובתמיכתה, הן כמחאה גמורה מקוימת בהאומה נגד דעתם ומעשיהם של אלו. והתירו להם כל האמצעים המגונים ביותר, להרוס ולעקור משורש את הקיבוץ של ת"ח ולבטל את התמיכה הכוללת בשקרים בדויים, בליצנות ולגלוגים משוקצים ובהפחדות מגונות ויספרו מעשים וסיפורים אשר לא היו בעולם.
אחי ועמי! השתתפו בצערנו על תורתנו העלובה מבני אדם שבאומתנו, שאין זה דרכי וכבודי לכנותם בכינויי הגנאי שהם ראויים להם. הם מתאכזרים עלינו, המתחננים אליהם בעד עסק התורה שאנו נותנים נפשנו עליה, שיסלקו ידיהם ופיהם מאיתנו, עד שמתנקמים מאיתנו באין חמלה…".

בשורות הבאות מתייחס רבי יצחק אלחנן לעלילה המגונה שטפלו עליו:

"מזימה המפרכת את כל גופי ונפשי, לבדות ברבים עלי, כי אני כאדם שאין בי דעה לעצמי, טוב המזג ורך הלב, הנני נגרר אחרי אנשים רעים נוכלים וצבועים הנמצאים בביתי ומשתמשים בי ובשמי לכל מה שליבם חפץ וכו' וכו', ולא ועד אלא שהמתנכלים עלינו הללו עוד התכחשו לי לכתוב כחולקים כבוד לשמי ומקנאים קנאת כבודי יזהירוני ויפחידוני להרוס את אשר בניתי בעמל רוחי ונפשי"

עלילה זו הביאה את גאון ישראל לכתוב במילים גלויות וקורעות לב את אשר על ליבו:

"תודה לק-ל זה לי כמה עשיריות שנים שזכיתי להשתמש ברבנות, תשובות לאלפים בשאלות כל מקצועות שבהוראה, מכל ארצות פזורינו השיבותי, להלכה ולמעשה בעז"ה, ובמה ענינים נכבדים בצרכי הציבור היותר גדולים באומתנו פונים אלי כל פנות עמנו הקרובים והרחוקים, וחליפות דברים לי עם ראשי אומתנו השועים הגדולים והנכבדים, ולא קרה שיהרהר אחד מהם אחרי, שמא לא מדעתי אני נושא ונותן עימם.

ועל כן הנני קורא ומעיד עלי את אמונתי ויושר ליבי בשם התוה"ק העלובה, כי מעולם לא עשיתי דבר שלא הקיפה ידיעתי אותו מתחילה ועד סוף, ולא העבירני אדם מדעתי בדבר שהתבוננתי היטב שאיננו ראוי להסכים עליו. לא ישבו בקרב ביתי עושי דמיה, אנשי סודי הם תמימים וישרים. והנני מעיד כי כל המניגים העוסקים עמי בהחזקת הפרושים הם אנשים של צורה, תמימים ויראי ד', הרחוקים מאהבת הבצע והכבוד, והם נותנים כבודם לגדופים והיתולים רק מאהבת התורה".

בסיום דבריו תמה הוא על המשכילים:

"מי שם אותם לאפוטרופוס בישראל? ולבוא על המתעסקים ותומכים מחביבות התורה באמצעים מגונים כאלה מבקשים חשבונות וסדרים ותוך כדי דיבור יגידו לא יכחדו כי לא ינוחו ולא ישקטו עד שיהרסו ההתיסדות עד היסוד בה. אבל אחת אמרתי, יעשו מה שליבם חפץ והשומר אמת לעולם ישמור את תורה"ק".

מכתבו של גאון ישראל עמד כקוץ בגרונו של צדרבוים, עורך המליץ. להטמינו לא יכול היה. ירא שמא יתפרסם בשער בת רבים שסירב לדרישת רבן של כל בני הגולה לפרסם את מכתבו, והתדמית השקרית של עיתונו ה"ניטראלי" תתפוגג כלא הייתה. מאידך, הדברים היו לצנינים בעיניו. לסוף, מיד לאחר המכתב שהתפרסם במלואו, מוסיף כמה מילים צוננות, כבושות שנאה וזעם: "אספנו את המאמר ההוא כמו שיצא מעטו של הרב הגאון הגדול שליט"א מבלי לתקן בו מאומה מצידנו, כן לאשר זה חובתנו מאז היינו למו"ל אשר מלאנוה תמיד באמונה. אך באחד הגליונות הבאים נביא איזה הערות אשר נקוה כי גם דעת הרב האוהב אמת תהיה נוחה מהן כדעת הקהל – המו"ל".
המשמעות ברורה: אל נא אחי, תיחפזו להסיק מסקנות מדבריו של רבי יצחק אלחנן. תיכף תיכף תבוא תשובה ניצחת.

בית הכנסת בעיר קובנה בליטא, עמוס בן גרשום, לע"מ
המלשינות שאיימה למוטט את מבצרי התורה

והתשובה הגיעה, בדמותו של "נשק יום הדין" בעצמו, עליו רמזו המשכילים רמיזות עבות ומבחילות.
על פי החוקים שיזמו המשכילים, אסור היה ברוסיה לקיים ישיבה על טהרת הקודש ללא לימודי חול. אמנם, בכל רחבי הארץ לא פסקה ישיבה. בדרכים עקלקלות של שתדלנות ותחכום, פתחו גדולי תורה ישיבות, ואף החזיקו אותן. בעיה נוספת נגעה לזהותם של הלומדים, שרבים מהם היו חייבי גיוס. בעצם החזקת הישיבה, נטלו על עצמם ראשיה את העוון החמור של "סיוע למשתמטים", כשהם מעבירים מעל תלמידיהם עול מלכות ועול דרך ארץ.
בין הישיבות לממוני השלטון שררה בדרך כלל הסכמה שבשתיקה, שבעת הצורך גובתה גם בשלמונים, כי היהודים ידבקו בתורה בכל מקרה, בהסכמת השלטון או שלא. משכך, נטלו הממונים את דמי ה"לא יחרץ" ושתקו.
אבל המשכילים לא שתקו. הם פעלו בכל עוז לקעקע את יסודותיו של בית ד' בוולאז'ין, כשהם שבים ומפרסמים את פרטי הפרטים של התקנות הממשלתיות שלא נתמלא! על ידי ראשי הישיבה ותלמידיה ובמעשיהם בוולאז'ין – כך בסלבודקה הם שבו ופרסמו בפומבי כי הישיבה אינה חוקית, ואף הכספים שנאספים עבורה אינם חוקיים. המשכילים תבעו בפומבי לערוך בדיקה מקיפה "מהיכן מגיע הכסף". ובאמת, מהיכן ?
כל מי שהיה קרוב לעניינים, ידע כי כדי לפתור את הבעיות שנגרמו בשל מעמדה הבעייתי בעיני החוק של ישיבת סלבודקה, ובשל העובדה שראשי הישיבה היו מעורבים בהנהלת הכולל, חלק מן הכספים שנאספו לכולל הפרושים הועברו לישיבה.
ברגע שדבר זה ייוודע לשלטונות, היה חשש רציני שמוסדות התורה בקובנה יסתבכו ויקרסו בזה אחר זה. תחילה ישיבת סלבודקה, ולאחריה כולל האברכים שתמך בישיבה כלכלית. או אז תהיה פתוחה בפני המשכילים הדרך להקים מוסדות מהם יצאו "רבנים המוכתרים בתואר דוקטור, אשר הם יושיעו את ישראל". אבל היהודים החרדים לדבר השם יצאו למלחמת נגד, מלחמה נואשת על החיים בעצמם. היו בהם נגידים ובעלי השפעה, יהודים פשוטים ועסקנים שליבם בוער באהבת התורה, נאמני רוח ומכסי דבר. לאותה מלחמה נגדית בעד מוסדות התורה בקובנה לא נותרו הדים בכתב. זה היה קרב שיפה לו השתיקה, אבל תוצאותיו ניכרו לעין כל: המלשינות הבזויה נמשכה, אך הכולל נותר על תילו. כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
למורת רוחם של המשכילים, הפכה קובנה לעיר הבירה התורתית של העם היהודי. קובנה הייתה תקוות עולם התורה ועתידו, כאשר שנים ספורות אחר כך עתיד ליבש בידיים זדוניות מעיין התורה העתיק שפיכה בוולאז'ין. מכולל קובנה ומישיבת סלבודקה יצאו גדולי תורה שהקימו ישיבות, העמידו תלמידים ועשו שלא תשתכח תורה מישראל.
שהרי כך כתב גאון ישראל, רבי יצחק אלחנן ספקטור, במילותיו שותתות הדם. מילים שיפות אף לדורנו, המתמודד במהדורה נוספת של מאבק נגד הכוללים: "יעשו מה שליבם חפץ – והשומר אמת לעולם ישמור את תורתנו הקדושה".

4 תגובות

  1. יהודי מירושלים הגב

    כל ההתנהלות של המשכילים ועוקרי התורה בדורינו אינה חדשה כלל, זהו תעתיק של התנהגות המשכילים בכל הארצות מימי משה מנדלסון מדעסוי שר"י ותלמידיו ואילך. על-כן אנחנו אמורים היום להיות מחושלים ולזהות את רעתם ולהשמר מהם.
    אך כמה כואב הדבר שאחרי למעלה ממאתיים שנות רדיפת הדת ע"י המשכילים ששמו עצמם אפוטרופסים עלינו, עדיין ישנם רבים שאינם קולטים את סכנת רדיפתם של הרשעים.
    הנה מי שרק חש קצת כאב בראש רץ לרופא לבדוק אם לא לקה בסרטן הוא בודאי פרנואיד שצריך טיפול. אך מי שכבר היה חולה כמה פעמים בסרטן וכשקצת כואב לו הראש הוא חושש מגידול בראש, הוא אינו פרנואיד, הוא אדם ריאלי לחלוטין!!!
    צריך לדעת שאנחנו לא פרנואידים כבר חשנו את ידם של המשכילים שבדאגה כביכול לחינוך ילדינו ולכבוד התורה, ומתוך חששות לחילול ה' וכו' העבירו למעלה מתשעים אחוז מעמינו על דתם. וכאשר אנחנו רואים את כל מזימתם היום, ואנחנו חוששים ממה שהם הולכים לעשות לילדינו אנחנו לא פרנואידים, אנחנו ראליים ביותר.
    נשמור על נפשותינו ונפש בנינו ובנותינו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מכל הנחשים והמזיקים העומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה יצילנו מידם.

  2. חיים יעקב הגב

    לא יאומן!!! כמה דברים זה מזכיר לנו בעיתונים דהיום…

  3. חיים הגב

    רבי חיים וואלוזין היה אבי הישיבות.
    היו אברכים רבים שהיו לומדים. אך זה לא היה ממוסד, וממומן.
    בכולל הפרושים בקובנא התחילה המהפכה.

  4. המגיב הגב

    לא בזמן רבי חיים מוולוזי'ן כבר היה קיים כולל?

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן