כולל הפרושים דקובנא: כולל האברכים הראשון בעולם

כולל הפרושים דקובנה מיסודם של ענקי הדור, הכריז על בשורה חדשה שהכתה גלים בעולם היהודי כולו ורוממה את קרן התורה בכלל ישראל לשעה ולדורות

המציאות בה לומדי תורה יכולים להמית עצמם באוהלה של תורה שנים רבות, גם כאשר ריחיים על צווארם, נראית כה פשוטה ומובנת מאליה. למרות הקמים והמצירים, נראה כי מאז ומעולם כך היו פני הדברים. אולם לאמיתו של דבר, היו ימים בהם "כולל אברכים" היה חידוש פורץ דרך ומרעיש.
הסופר נ. רוטנברג בסיועו של הרב מנחם פלאטו בסקירה מרתקת על הסיפור הקמתו של כולל האברכים הראשון. (התפרסם במגזין 'לקראת שבת', גליון 241)

בית הכנסת בעיר קובנה בליטא, עמוס בן גרשום, לע"מ
במסע רגלי מיאנישוק לברלין

לא היו מקומות יישוב פוריים ליהדות והומים מקול התורה, כערי רוסיה הלבנה וליטא, הנאנקות תחת שלטון הצאר הרוסי. בצל גזירת הקנטוניסטים הנוראה, עלילות והגבלות קשות, פרחה ועלתה קרן התורה. היו אלה השנים שטרם מלחמת העולם הראשונה. הרבנים על משמרתם והישיבות בגבולם – אולם תולעת הרקב כבר החלה מבצבצת. חוגי המשכילים, אם כי שמרו יראה וכבוד לרבן של כל בני הגולה, מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור, כבר החלו לנסות לחבל בכרמים.
מעט מעט הושפלו לומדי התורה במאמרי-ארס בעיתונות המשכילית דאז. המשכילים החלו לנגוס בשוליים, ומי שעיניים לו חזה בגודל הסכנה.
אחד מאלו היה יהודי יקר רוח מהעיירה יאנישוק, בשם רבי אליעזר יעקב חודאס. בשום מדד חיצוני לא ניתן היה להעריך את דמותו הענקית. הוא לא היה מרא דאתרא, גם לא בעיירה נידחת, ולא נשא תפקיד רוחני כלשהו. הוא אף לא היה בעל אמצעים כלל וכלל. אולם, כעדותו של מתא הח"ח, צדיק נסתר זה "קיים תורה בישראל ארבעים שנה!"
ובכן, רבי אליעזר יעקב החליט כי עליו לקום ולעשות מעשה כדי לחזק ולרומם את קרן התורה. דא עקא שאפילו כסף לנסיעה לא היה לו. אבל בפני אהבת התורה שבערה בו לא עמדו מעצורים כלשהם. הוא צעד רגלי מיאנישוק ועד… ברלין(!) בעיר ברלין התגורר אחיו, ר' יוסף חיים, שהיה מקורב לפרופסור אמיד שנתקרב ליהדות הודות לרבי ישראל סלנטר, שמו של אותו פרופסור היה ר' עובדיה לחמן. אליו החליט רבי אליעזר יעקב לשים פעמיו.
לאחר שבועות ארוכים של מסע מפרך, ניצבו רגליו בשערי ברלין. עודנו מאובק באבק הדרך, פנה לביתו של ר' עובדיה לחמן והחל להשיח עימו מקירות ליבו. "חייבים לפעול לחיזוק התורה ברוסיה, כדי שלא יקרה אצלנו מה שקרה ללימוד התורה בגרמניה" אמר לו בלהט, "אצלכם, בגרמניה, התמעטו לומדי תורה ובעקבותיהם נחלשה היהדות כולה. צריך לחזק את הלב, את לומדי התורה, כדי שכל העם יהיה איתן בדת ישראל". הנדיב התרשם עמוקות מאישיותו המיוחדת של היהודי שהגיע לטרקלינו, וחש באמת הבוערת בו. הוא נידב סכום כסף עצום: עשרת אלפים רובל לקרן מניבת פירות, ובנוסף תמיכה שנתית של אלף רובל. את תרומתו נידב בכך שאיש לא ידע על זהותו של הנדיב.

הולדתו של רעיון

רבי אליעזר יעקב נסע עם סכומי הכסף הללו לעיר ממל, שם שהה מרן הגרי"ס, והפקיד אותם בידיו למען יעשה בהם כפי הבנתו. אוצר כזה, לא בכל יום נופל מן השמיים. ישב רבי ישראל וחכך בדעתו אודות השימוש המועיל ביותר לאותן מטבעות. מלכתחילה היה בדעתו להשתמש בכסף כדי לחדש את פעילותו של הירחון התורני "תבונה" שהוציאו בשנים תר"כ־תרכ"א. הוא סבר כי בקיומו של הירחון ישנה חשיבות מרובה מאוד לחיזוק הדת והיהדות, אולם מחוסר תקציב נאלץ לסוגרו. כעת, לכאורה, באה לידו ההזדמנות לחדשו. רבי ישראל לא נחפז. הוא שקל שוב ושוב, ואף נועץ בגדולי תורה מביני דבר. הוא ביקש לרדת אל השורש, בו מחלחל הרפיון ומשם יש לתקן.
כמאליו, עלתה בעייתם הזועקת של למדנים גדולי תורה לאחר נישואיהם. לא היה כל פיתרון אחר מלבד לשאת בתו של רב. ואף פיתרון זה, אליה הוא וקוץ בה. רבנות הערים הגדולות ־ מקברת היא את בעליה. עולם של דיני תורה ושל מוסדות הציבור, של טרחות ההמון ושל קטטות העסקנים – אינה מתרת קבא דמוריקא, רגע הפנוי מעול הרבנות לעסוק בתורה. ואילו רבנות העיירות כרוכה במשכורת שאינה מספקת כדי לחם לפי הטף. ורבים היו אשר אף עיירה קטנה למצער לא נמצאה להם, והוכרחו להכניס צווארם בריחיים ולעסוק בפרנסה.
מתי מעט נמצאו נשים אשר אזרו חלציהן ושלחו ידן בכישור בעוד בעליהן ממיתים עצמם באוהלה של תורה. בשנים קדמוניות, היו הפרושים לחזון נפרץ, אולם מאז ירד קרן התורה ונתדלדל כוחה, היו הללו מעטים וחריגים, לא אחת אף מושא ללעג ולקלס.
ועם ישראל היה זקוק יותר מתמיד לגדולי תורה שיקומו לו עם מרעים, לגדור גדר ולעמוד בפרץ. גדולי תורה שרבות בשנים עמלו בתורה ללא שום טרדה. רבי ישראל הגה רעיון, להקים בית מדרש לאברכים, בו יהגו בתורה טובי הלומדים, כשהם נסמכים על מלגה מיוחדת לכלכלתם ולכלכלת בני ביתם. מבית המדרש הזה יצאו גדולי תורה ומורי הוראה הבקיאים בש"ס ובפוסקים, שיוכלו לשמש רבנים ומנהיגי קהילות בכל אתר ואתר.
משעלה הרעיון ונתגבש, פנה רבי ישראל לבססו ולחזקו. חשיבות גדולה הייתה לעומד בראשות הכולל, רבי ישראל סבר כי נחוץ גברא רבא ששמו נודע בקהילות ישראל. שמות עלו וירדו, עד אשר הוצע שמו של מנהיג הדור, מרן הגרי"א ספקטור, רבה של קובנא.
אלא שמלאכת השכנוע לא הייתה קלה. מתחילה היסס רבי יצחק אלחנן. צרכי הציבור בעיר קובנא וגלילותיה, השתרגו על צווארו, כבנוסף נטל עליו עול העם היהודי בכל מושבותיו. הוא חשש כי יקשה עליו להקדיש מזמנו למען המוסד החשוב והקדוש.

עשרה ראשונים

בין כה וכה, חלף זמן מה ורבי אליעזר יעקב חוואס שוב קם ועשה מעשה. מתחילה הפקיד את בניית הכולל בידי מנוסים וגדולים ממנו. אולם עת לעשות להשם! אם העניינים מתעכבים קמעא, אות הוא כי עליו להתחיל במלאכת הבנייה. פנה לידידו, רבי נתן צבי פינקל, ויחד החליטו כי עליהם להקים באופן מיידי את הגרעין הראשוני של הכולל. כך, בשנת תרל"ז, נבחרו עשרה אברכים גדולי תורה (בהם רבי אליעזר שולביץ, לימים ר"י לומדה, רבי יצחק מאלצן, לימים מו"צ בקעלם, רבי נפתלי הירץ הלוי לימים רבה של יפו, רבי נפתלי אמסטרדם ועוד) והם החלו את לימודיהם בסלבודקה פרבר קובנה. הכולל היה לעובדה מוגמרת. יומם ולילה עמלו האברכים בתורה ברוב עיון והתמדה. רובם היו מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר ומידי ערב היו מתכנסים יחד, לומדים מוסר ומטכסים עצות כיצד להתקדם בעבודת ד'.
בשלב זה, משהיה הכולל לעובדה קיימת, ניאות מרן הגרי"א ספקטור לעמוד בראשו. מני אז השקיע חלבו ודמו בהרחבת גבולותיו ומאוחר יותר ־ במלחמה נגד הקמים עליו. ראשית, כינס אסיפה בקובנא, בה השתתפו גדולי תורה כרבי אלכסנדר משה לפידות מראסיין, רבי ישראל מסלנט ועוד. באסיפה זו הוקם וועד פעולה בשם "כוללי תמיכת אברכים פרושים בקובנא", שמטרתו הייתה להרחיב את מסגרת הכולל בקובנא, ובד בבד להקים מסגרות דומות בערים נוספות. הוחלט לשלוח למטרה זו שד"רים שיגייסו כספים נוספים למען המטרה החשובה. רבי ישראל מסלנט ורבי יצחק אלחנן פנו בכרוז מיוחד אל נדיבי העם וביקשום כי יתגייסו למען המטרה הנעלה. בעקבות פעילות זו, גויסו סכומי כסף נכבדים והכולל בקובנא התרחב לשישים אברכים. בנוסף, ייסד וועד הפעולה מסגרות דומות בוילנא, במינסק ובערים נוספות.
בין המיוחדים שבעוסקי המלאכה, היה הגאון הצדיק רבי אברהם שינקר, שאף נסע מספר פעמים לגרמניה והשפיע על הברון שמעון זאב רוטשילד לתמוך במוסד. למעשה, בשל עיסוקיו הכבירים של הגרי"א ספקטור, מי שניהל את הכולל בפועל היו רבי אברהם שינקר ורבי נתן צבי פינקל. הם עיצבו את דמותו של הכולל, וכחניכיו של רבי ישראל מסלנט החדירו לתוכו את רוח המוסר.

מגדלור של תורה

חלפה שנה מהקמת הכולל, ובאסיפה נוספת שכינס רבי יצחק אלחנן, הוחלט למנות באופן רשמי מנהל וראש למוסד שהצלחתו כבר הייתה לעובדה מוגמרת. פה אחד נמצא שאין מתאים לתפקיד זה מאשר רבה של פטרבורג לשעבר – רבי יצחק בלאזר.
מינויו של הגרי"ב העניק תנופה נוספת לכולל הקובנאי. הוא ריכז את כל כוחותיו כדי לפתח ולקדם את הכולל בכמות ובאיכות. במסע ארוך בין עשירי רוסיה וגרמניה, הצליח להשיג תמיכות שיש בהם כדי להכפיל את מספר הלומדים.
הכולל אכן מילא את הציפיות הגדולות שתלו בו. הוא הפך לאבן שואבת ומקום שבו נבנו גדולי תלמידי החכמים. הללו עמלו בתורה מתוך שלווה, כשדי במלגה הצנועה שניתנה להם ולמשפחתם כדי לבתק מעליהם כל קשר לענייני העולם ולשקוע בד' אמות של תורה והלכה. רבים מהם הפכו לרבנים ומנהיגי קהילות בכל רחבי העולם היהודי. אולם בעוד העולם היהודי כולו יוצא נשכר, קובנה עצמה הפכה למגדלור של תורה. סביב כולל האברכים נרקמו מוסדות תורה נוספים, בראשם ישיבת סלבודקא המעטירה.
באותו פרק, פתח רבי נתן צבי פינקל ישיבה בסלבודקא. ישיבה, שעתידה לגדול ולהאיר לארץ ולדרים. בתקופת הראשית, למדו בה עשרים בחורים, שהגו בתורה בבית המדרש "הלווית המת" בפרבר סלבודקא. הישיבה הצעירה ינקה רבות מרוחו ומהודו של כולל האברכים. רבי אברהם שינקר היה מוסר בה שיעורים ושיחות (הגרנ"צ פינקל היה מוסר שיחות בחדרו שבישיבת אור החיים, של רבי צבי הירש לויתן) בנוסף, היו תלמידי הישיבה מקבלים תורה מאברכי הכולל ושומעים שיחות מרבי יצחק בלזר ורבי נפתלי אמסטרדם.
קשר הדוק זה, הפרה את הישיבה הצעירה ורומם את ראשוני הלומדים שקיבלו מתורתם של גדולי תלמידי החכמים שהתמסרו לתורה בכולל הפרושים, עד אשר הפכה הישיבה לאחת הגדולות והחשובות בליטא.

 

תגובה אחת

  1. נהוראי ויצמן הגב

    כשעוסקים בעניין הכולל בקובנא, אני חושב שכדאי להוסיף אנקדוטה מאפיינת על העצמה שהמקום הזה הכיל באותו דור. לפני כעשור שמעתי ממורי ורבי הגאון הגדול רבי דוד שמידל שליט"א ראש הישיבה בקוממיות, שההשפעה הגדולה של הכולל של הפרושים בקובנא הייתה כה גדולה, עד שהיא סימלה את המדרג העליון של עמלי התורה דאז. להמחיש את ההבנה הזו, סיפר הגאון הגדול שליט"א שמרן רבי ישראל סלנטר זיע"א היה אומר שכאשר הפרוש בקובנא (כינוי לאברך הממית עצמו באהלה של תורה ועוזב את ביתו לתקופה), מתרפה בעיונו בתורה ובעבודת ה' שלו, אזי גם במקביל הבן של הרוקח בפריז (כינוי טיפוסי מאז ליהודים שהיו רחוקים מאוד מתורה ומצוות), כבר מתחתן עם גויה. אלו הם שני הקצוות של החבל, כשזה מתרפה זה מתרפה אף הוא בדרגתו שלו, ולאידך גיסא, שזה מתחזק אף מקבילו בצד האחר מתחזק בדרגתו שלו.
    הלקח הטמון בכך, אמר אז הגאון הגדול שליט"א, שיש לנו אחריות היקפית על העולם היהודי כולו, ההתחזקות שלנו היא ההתחזקות של הכלל כולו!

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן