'יהודים נאסרים בעוון יהדותם', 'המיסיונרים בחופש – בני ישיבה במאסר' // פרשה היסטורית

בעצת מרן הסטייפלר זיע"א העדיפו הבחורים לשבת במאסר, ולא לשלם קנס: "עצם הישיבה שלכם בכלא מועילה ומחזקת את המאבק של כולנו" * באופן מפתיע, המשטרה התנצלה על אזיקתם בבית המשפט * גדולי ישראל מהארץ ומהעולם בתמיכה בבני הישיבות * מרן רבי יחזקאל סרנא זיע"א במכתב: בושה וכלימה להמדינה שבאה למידה משונה זו, להושיב בכלא מטובי בניה ובחיריה, שכל חטאם הוא מסירת נפשם לקדש את המדינה ולטהרה מנגע המיסיון הטמא". * מאוחר יותר בפעילות דרמטית ב-7 מרכזי מסיון שנעשה במטרה לעורר את העולם, נעצרו למעלה מ-100 בני ישיבות - אלפים ליוום לבית המעצר

בימים אלו בהם מנהלים השלטונות נסיונות ציד חרדים למלתעות הצבא, בכפייה ובפיתויים, כשהם אף מפעילים מסיונרים המסתובבים בתוככי הציבור החרדי. ראוי להפנות מבט לפרשה מסעירה שאירעה לפני למעלה מיובל שנים, כשמהלכה נאסרו בני ישיבות רבים בבית הכלא ב"עוון" מחאתם כנגד גופי המיסיון שפרשו את טלפיהם ברחבי ארץ הקודש וצדו ברשתם ילדי ישראל – אותם זממו וביקשו להדיח מאמונתם בבוראם, רח"ל.
לפניכם סקירה היסטורית שפורסמה במגזין 'לקראת שבת' של עיתון 'הפלס', ביום ו' פרשת ראה תשע"ז, גליון 253.

פעילות ציידי הנפשות

היה זה בשנת תשכ"ד. מוסדות המיסיון הרחיבו את השפעתם ההרסנית בתחומי ארץ הקודש ופעלו ללא לאות להכנסת ילדים יהודים תחת טלפיהם. פעמים היה זה תוך ניצול ציני ומרושע של מצב כלכלי דחוק של ההורים, כאשר הובטח להם סיוע כספי באם ישלחו את ילדיהם למוסדות המיסיון ופעמים פעלו ציידי הנפשות באמצעי פיתוי ושכנוע שונים ומשונים.
בקרב הציבור החרדי והדתי הובעה דרישה מרשויות השלטון לפעול בנחרצות כנגד הכתות המסוכנות הללו, אולם לתדהמת-כל באותם ימים נחשף כי לא זו בלבד שמשרדי הממשלה והגופים השלטוניים אינם פועלים מאומה לעצור את התופעות ההרסניות, אלא הם משתפים פעולה באופן מלא עם הכתות המיסיונריות, וכה נכתב בידיעה עיתונאית באותה עת: "בחודשים האחרונים נעשתה פעולה שקטה לעקוב אחר פעולות המיסיון. מאות צעירים אספו נתונים על ילדים במיסיון, משפחותיהם ומקומות עבודתו של אב המשפחה. נתגלה שלא רק מעוטי אמצעים שולחים ילדיהם לחינוך זר, 'יש בידינו שמות של פקידי ממשלה, עובדי ההסתדרות, סוחרים ובעלי יכולת שמחנכים את ילדיהם במיסיון', אמרו… מכתב שנשלח לאחד מנידוני המיסיון מאסיר ב'מעשיהו' סיפר כי הוא נתין ספרדי ופנה לעזרה מקונסול ספרד בארץ. הלה הציע לו להחזיר את משפחתו לספרד או למסור את ילדיו למיסיון ואז יסופקו להם כל צרכיהם"…

ההתנכלות הממשלתית

אולם גופי השלטון לא הסתפקו בגיבוי ובתמיכה שהעניקו למוסדות המיסיונריים, אלא פעלו אף לדכא כל גילויי מחאה כנגדם, כשבין היתר פשטו כוחות משטרה על משרדי 'חבר הפעילים' שפעלו רבות להצלת ילדי ישראל משמד, ובין היתר במניעת שליחת ילדים יהודים לשהות במוסדות המיסיונריים, והחרימו מסמכים וחומרים שונים שעסקו במניעת התפשטות המיסיון בארץ.
ראשי 'חבר הפעילים' קבלו על כך, וכה צוטט מפיהם ב'הצופה' בכ"ד טבת תשכ"ד: "אנשי ה'חבר' זוכים ליחס בלתי מובן והם נרדפים. מחדירים אלינו שליחים סמויים, ולפני שבועיים נעלמו ממשרדנו מסמכים שהוכנו לפרסום בחוברת על פעולות המיסיון בארץ. מסמכים אלו הוצאו מתוך תיקים של משרד ה'חבר' הפועל בגלוי ומספרי הטלפונים שלו מפורסמים בספר הטלפון".
בהמשך דבריהם מחו ראשי 'חבר הפעילים' על כך ש"המשטרה ביקרה במשרדיהם, כשהיא מצוידת בתעודות חיפוש והחרימו תיקים רבים, גם כאלה שאינם נוגעים למיסיון".

המחאה בחיפה

ביום מן הימים, נפלה ההחלטה בליבם של שמונה בחורים מחשובי בני ישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים לקיים חובת מחאה בעצמם על הפעולות המיסיונריות הנעשות באין פוצה פה ומצפצף. ואכן, כעבור ימים מספר, שמו הם את פעמיהם לעבר העיר חיפה, בה פעל אחד ממרכזי המיסיון. בהגיעם, נכנסו בשערי המוסד המיסיונרי והביעו את מחאת היהדות הנאמנה כנגד מעשי הנבלה להעביר ילדי ישראל לידי השמד הטמא, רח"ל.
תוך זמן-מה, הוזעקו למקום כוחות המשטרה ועצרו את קבוצת הבחורים עד לדיון בענינם בבית המשפט המחוזי.
לקראת הדיון, התאספו ובאו תלמידי ישיבות רבים, אשר גדשו את אולם ביהמ"ש בכדי להביע תמיכה ועידוד בבני הישיבה מקדשי ד' היושבים על ספסל הנאשמים כעבריינים.
במהלך הדיון ציין נשיא ביהמ"ש כי הינו מתחשב במניע שהבחורים האמינו שהינם פועלים לטובת הכלל, אולם הכביר במילים על ה"עבירות" אותם ביצעו הבחורים.
עיקר טענות התביעה היו על הסגת גבול בעצם הכניסה לתוככי בנין המיסיון בחיפה והחדירה לרשות לא להם. להגנת הבחורים באו פרקליטם עו"ד צבי הדסי והטוען הרבני הרב צבי וינמן. על טענה זו טען הרב וינמן: "וכי מה הייתם טוענים אילו היה אי מי תולה צלב-קרס או כל סמל של המפלגה הנאצית מעל גבי משרד פרטי בליבה של ירושלים, ואזרח היה ממהר לעלות ולהורידו? האם גם אז הייתם טוענים כלפיו שהוא הסיג גבול, האם גם אותו הייתם מאשימים? ברור שלא!"…
בהמשך הואשמו הבחורים ב"עוון" התקהלות בלתי חוקית ובהאשמות נוספות כאלו ואחרות. הרב וינמן המשיך בקו ההגנה שלו והנחה את עורך הדין להשיב כי עצם הימצאותו של בנין המיסיון בתוככי ארץ הקודש, מהווה פגיעה אנושה בעם היהודי, ובמיוחד כאשר פועל הוא במרץ להטמיע את דעותיו ולהעביר יהודים על דתם, ומשכך ברור כי חובת כל אחד לעשות ככל יכולתו על מנת לעוצרו ולמונעו בכל דרך שהיא.
התובע אף ביקש מביהמ"ש להחמיר בעונשם בהתחשב ב"חומרת המעשים" ויפסוק בהתאם לעונש המקסימאלי הקבוע בחוק.
בסופו של הדיון נקבע כי ה"נאשמים" ישלמו קנסות כספיים של כחמש מאות ל"י כל אחד ובמקומם יוכלו לבחור בחלופת מאסר. הבחורים שחפצו להכריז קבל עולם ומלואו על נאמנותם לשלטון התורה וחוקיה, הודיעו מיד עם תום הדיון כי בוחרים הם במאסר…

דרישה ל'צו גירוש'…

במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו בביהמ"ש בענין, דרשה התביעה לגרש מהארץ שלושה מתוך שמונת תלמידי הישיבה, בטענה כי הינם אזרחי חוץ וכי "אין חובה לסבול מעשי נתינים זרים"… השלושה היו הבחורים דאז אליעזר הלוי דינר, שמואל לופיאן ומשה סילבר, אשר היו אכן אזרחי חו"ל.
דרישה זו עוררה זעם רב בכל שדרות היהדות, ואף מעל במת הכנסת הובעה תדהמה מהדרישה המחוצפת. חה"כ דאז, הרב יעקב שלמה גרוס אמר בנאומו כי "דרישה מוזרה זו מפי התובע מטעם הממשלה – לגרש מן הארץ בחורים בגלל הפגנה שקטה, גרמה לתדהמה ודאגה עמוקה בקרב הציבור הדתי. מסתובבים לצערנו במדינה הזאת נוכלים ופושעים מכל הסוגים, המבקשים מקלט במדינת ישראל, והיו ביניהם כאלה שהועמדו לפני כס המשפט, לא היה עדיין מקרה דומה שהתובע ידרוש גירושם מן הארץ, כל עוד אין בקשת הסגרה מצד המדינה שממנה בא הפושע. גם אין זה בסמכותו של בית המשפט להמליץ על גירוש איש מן הארץ, כשאינה קיימת דרישה ממדינה אחרת".
"חמור לא פחות", המשיך בדבריו, "הנימוק שהשמיע התובע שאין חובה לסבול את מעשי נתינים זרים. הבה נבדוק מה הם המעשים ומי הם 'הנתינים הזרים'. תלמידי ישיבה אלה לא השתמשו בשום מעשה אלימות לא גרמו נזק לא פרצו דלתות ולא שברו חלונות ולא התקיפו איש. העיד על כך מנהל המיסיון בחיפה, וזה נרשם בפרוטוקול, כי הבחורים לא גרמו כל נזק בהיכנסם למיסיון, אישרו זאת גם עובדים אחרים במיסיון".
אף חה"כ דאז, הרב שלמה לורנץ, מחה נמרצות מעל בימת הכנסת על הדרישה המחוצפת לגרש את הבחורים מהארץ. ואכן, בעקבות דבריו החריפים ותגובתו הקשה כנגד הרעיון הנואל, נאלצה הפרקליטות להתנצל על העלאת הדרישה המוזרה וחזרה בה מעצם הרעיון.

אל הכלא

עם הודעתם של בני הישיבה מקדשי ד' על רצונם לממש את אופציית המאסר, אזקו נציגי המשטרה את הבחורים באזיקים, וכך, כאחרוני הפושעים, הובלו הם לתוככי הכלא לרצות את עונשם, כשהם מביעים תחושת רוממות על הזכות שנפלה בחלקם לקדש שם שמים.
יצוין, כי בשאילתא שהגיש חה"כ הרב לורנץ בכנסת, הביע מחאה על כך שהבחורים נאזקו באזיקים: "הלא הוצע לבחורים להשתחרר בתמורה לכופר, ובכל זאת הם הודיעו על נכונותם להמשיך לשבת במעצר, מדוע אם כן אזקתם אותם?! וכי יש לכם צד שהם יברחו?"… גם דבריו אלו עוררו הד ופעלו את פעולתם עד להתנצלותה של המשטרה על כך באופן פומבי. בעיתונות באותם ימים פורסמה מודעה מטעם המשטרה בה התנצלה על מעשי הכליאה באזיקים לעין כל וללא סיבה מוצדקת.
עם כניסתם לכלא, הוגש ערעור על ידי פרקליטם, עו"ד הדסי, ואכן כעבור זמן קצר שוחררו הבחורים עד להחלטה בענינם.
ואכן, בתום הדיון אודות הערעור, הוחלט על הפחתת הקנס הכספי במחצית והוא נקבע על כמאתיים וחמישים ל"י או בחירת עשרים וחמישה ימי מאסר תמורתם.
גם הפעם בחרו הבחורים להמיר את הקנסות הכספיים, במאסר בפועל. וכה שח הגאון הגדול רבי אליעזר דינר שליט"א: "באחד הדיונים שנערכו לנו בביהמ"ש הוצע לנו לשלם כופר גדול, ובתמורה נשתחרר מוקדם מן הרגיל אפילו בפחות זמן מחמישה שבועות שנגזר עלינו בערעור. הרצינו את הדברים קמיה מרן הסטייפלער זצוק"ל והשיבנו כמעט בזה הלשון 'אמנם אינני יכול לדרוש מכם לשבת בכלא זמן נוסף, אולם ברור לי שקידוש שם שמים גדול יותר יהיה בכך שתשבו עד סוף הזמן שקבעו לכם. עצם הישיבה שלכם בכלא מועילה ומחזקת את המאבק של כולנו'. מובן שהנושא ירד לאלתר מסדר היום והודענו מיד שאנחנו מסרבים לקבל את ההצעה", וכך בחרו הם, כאמור, שוב במאסר.
עורך דינם של הבחורים ביקש כי כעת, טרם מאסרם השני, לא יאזקו את הבחורים באזיקים כפי שנעשה בפעם הראשונה, וזאת לנוכח העובדה כי הבחורים בחרו מרצונם החופשי במאסר. כמו כן דרש לאפשר את המשך לימודיהם בתורה על ידי רבנים וראשי ישיבות שיבקרום. בנוסף תבע שלא להפריד בין האסירים, כמו גם למלאות את דרישותיהם בעניני כשרות.

מכתבי המחאה

קודם צאתם למאסר השני, שיגרו הבחורים מכתבי מחאה לנשיא המדינה, ראש הממשלה ושרים, בהם הביעו את צערם וכאבם על הצעדים הדורסניים שננקטו כנגדם, בעוד "צער ובושה אופפים אותנו על אשר דווקא ציידי וסוחרי הנפשות, שליחי המיסיון, זוכים להתרפסות וחסות הממשלה"…
במכתבים הביעו בני הישיבה את עובדת היותם משוכנעים בצדקת מעשיהם למען כבוד ד', כשאין בליבם שום רגש אשמה, כשהם מצהירים כי לנוכח התמיכה והעידוד להם זכו מכל שכבות הציבור בארץ ובתפוצות מדתיים ושאינם דתיים כאחד, הרי הפעולות שעשו "אינם אלא התחלה של מאבק המוני אשר ילך ויחריף". בסיום המכתב קראו לראשי השלטון "אל תחטאו בנצחיות העם, חוקקו בעוד מועד חוק האוסר פעולות המיסיון בארץ", כשהם חותמים בפניה נרגשת "לילדי ישראל הנמקים בצל הצלב – אנו מבטיחים לא שכחנוכם עד אשר נשיבכם לצור מחצבתכם".

לבד ממכתבי המחאה שפורסמו בכלי התקשורת, קודם כניסתם לכלא, נערכה אף מסיבת עיתונאים בלשכתו של העו"ד בהשתתפות הרב שלום בער ליפשיץ, יו"ר חבר ה'פעילים' דאז, והרב צבי וינמן, נציג ה'פעילים' בכפר חסידים. בדבריהם מחו הדוברים על המאסר הנפשע של הבחורים אשר ביקשו למחות כנגד המבקשים להעביר ילדי ישראל על דתם ודעתם: "במקום לעודד אנשים העושים את מלאכת הממשלה להילחם במיסיון, מטילים עונשים חמורים המעודדים את המיסיונרים".
בהמשך דבריהם ציינו את פריה הראשון של ההפגנה שבא לידי ביטוי בהצלתם של ארבעה ילדים, בני משפחה מבנימינה, מצפרני המיסיון, כאשר במהלך ההפגנה נחשפו הבחורים לשמותיהם של הילדים ובסיעתא דשמיא הצליחו העסקנים לשכנעם שלא ליפול לזרועות השטן.
כמו כן עמדו הדוברים על כך כי שליח מיוחד מטעם הממשלה הגיע לשכנע את הבחורים שלא ילכו למאסר ויסתפקו בתשלום הקנסות הכספיים, אולם הבחורים "דחו פניה זו כדי לא להראות על ידי כך הודאה מה שעשו, כדין ישראל עשו, ולכן העדיפו מאסר כדי לעודד את דעת הקהל וכי לא ירתיעו את הפועלים לפי צו דתם"…

בשירה ובריקודים

ואכן, בהגיע היום שנקבע, התייצבו בני הישיבה למימוש עונש המאסר, כשעשרות תלמידי ישיבות מלווים אותם בדרכם בשירה ובריקודים על הזכות שנפלה בחלקם להימנות על מקדשי ד' שנתפסו על דברי תורה.
עובדה זו זכתה להדים רבים ופרטים אודותיה פורסמו בעיתונות. וכה נכתב בדיווח ב'הצופה' מאותם ימים: "הבחורים שלקחו אתם ספרי לימוד רבים, לוו בדרכם לניידת המשטרה על ידי עשרות תלמידי ישיבה שהשתתפו בשירה ובריקודים. כמה מהתלמידים נשאו כרזות עידוד לנעצרים וביניהם 'אשריכם שנתפסתם על דברי תורה' ועוד. בעלייתם לניידת המשטרה, לאחר שנישאו על כתפי חבריהם נפרדו מהם ראש הישיבה (הגאון) הרב רפאל מישקובסקי וראש מועצת רכסים מר מ' אשכנזי".
עובדה זו אף נזכרה מעל גבי דוכן הכנסת, בנאומו של ח"כ הרב גרוס: "כידוע הבחורים בעצמם התייצבו בשירה ובשמחה… הם שמחו שנתפסו על דברי תורה ושזכו להיות הראשונים שנגזר עליהם במדינת יהודים לשבת בבית כלא, בגלל דבר שאבותינו מסרו את נפשם עליו בארץ הגויים, להציל נפש משמד, ולא פחדו לגרש את המומרים מקרבם".

בין כתלי הכלא

לאחר התהלוכה ההמונית, נכנסו הבחורים בשערי הכלא והוכנסו לאגף הנוער. עם כניסתם, המשיכו בתלמודם, במקום בו פסקו קודם מעצרם. הסוהרים והמבקרים עמדו מופתעים אל מול תעצומות הנפש של בני הישיבה אשר גם בתוככי הכלא חשים כי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. "עוד לפני היכנסי לחדרם", כתב חה"כ דאז, הרב מנחם פרוש במכתבו להגה"צ רבי יוסף צבי דינר זצ"ל, "שמעתי כבר קול התורה הנעים והמלבב בוקע ועולה מתוך חדרם, עד כי היו יכולים להידמות שנכנסים לאיזו ישיבה. ובהיכנסי פנימה נפעמתי מהמצב רוח המרומם של כל הבחורים, ובתוכם בנו היקר שיחי', שהיו כולם בלהט של פלפולא דאורייתא, שהקב"ה שש ושמח על זה".
בני הישיבות חשו גאווה וכבוד על סיבת מעצרם, ואף האסירים האחרים ששהו עמם בכלא, כיבדום והבינו את האבסורד שבמאסרם של אלו. עובדה זו צוינה אף בכתבה שפורסמה באותם ימים בעיתונות: "לדבריו של אליעזר דינר… יוצא ישיבת גייסטהד, שמבטאו האנגלי בולט בדיבורו, שאר האסירים הבינו את ההבדל בין ה'עבריינים' ומהות ה'פשע' שעליו נשפטו בחורי הישיבה"…

תורה או עבודה…

בימים הראשונים לשהותם בכלא, התפתח ויכוח נוקב בין הבחורים למנהל הכלא. בהנהלת הכלא דרשו מהם שחלק מזמנם יוקדש לעבודה, כפי הנוהג בשאר האסירים, אולם הם סירבו בתוקף ואמרו כי 'לימודנו זהו עיסוקנו!'… אף נציב שב"ס נפגש עם הבחורים ודרש מהם לציית להוראות הכלא, אולם הבחורים מיאנו לשמוע אודות כך מאומה.
ואכן, בראותם את עוז רוחם וגבורתם הנפשית, הסכימו מנהלי הכלא, בלית ברירה, לשהותם של הבחורים בבית הכנסת של הכלא, שם הגו בתורה באין מפריע. להחלטה זו קדם אף ביקורו של הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל אצל בני הישיבה. רבי אריה ששמע את הדרישה הנחרצת, אשר גובתה בטענה כי בהעדר תעסוקה, עלול האסיר למצוא עצמו בשעמום וחוסר מעש, קרא בקול: 'תלמידי ישיבות אף פעם לא משתעממים, עיסוקם נמצא בידם תדיר. שובו מהר לבית הכנסת, ותמשיכו בלימודכם'… אף דברים אלו גרמו למנהלי הכלא להבין כי חובה עליהם להסכים עם דרישתם הבחורים העצורים.
יצוין כי מכתבים שנשלחו בענין לרה"מ ושרי הממשלה על ידי נציגי ציבור שונים, עמדו על חומרת הדבר שלא ניתנת לבחורים האפשרות ללמוד כאוות נפשם. במענה להם נשלחה תגובה מלשכת רה"מ: "ראש הממשלה ביקשני להשיב על מברקכם ולאחר בדיקה מדוקדקת עם שירות בתי הסוהר, להעמיד את העובדות על דיוקן… לפי תקנת שירות בתי הסוהר חייב כל אסיר לעבוד שמונה שעות ביום. אולם כדי לאפשר לבחורים לימוד תורה, אפשר להם שירות בתי הסוהר ללמוד תורה במשך ארבע מתוך שמונה השעות בהן היו חייבים לעבוד".

"תחזקנה ידיכם במסירות נפשכם"

הבחורים שנעצרו זכו לחיזוקם ועידודם של מרנן ורבנן גדולי התורה וראשי הישיבות זצ"ל.
כך, באחד הימים, זכו הם למכתב מיוחד ממרן הגר"י סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון: "ליקירי מר… ולחבריו היקרים הנאמנים לד' ולתורתו ולארצנו הקדושה, שלום וברכה. תחזקנה ידיכם במסירות נפשכם לקדש שם שמים ולהרים כבוד התורה, אשריכם שבאתם לידי מידה זו מסירת גוף ונפש. בושה וכלימה להמדינה שבאה למידה משונה זו, להושיב בכלא מטובי בניה ובחיריה, שכל חטאם הוא מסירת נפשם לקדש את המדינה ולטהרה מנגע המיסיון הטמא".
בהמשך מכתבו הביע מרן רבי יחזקאל את רצונו לבוא ולבקר את הבחורים מקדשי ד' בכלא: "אם אקבל רשיון מהשלטונות אבוא בס"ד אצלכם ללמוד עמכם ביחד, כדי להחיות לבבכם הנדכא ורוחכם שהושפלה, ולשמח לבבכם בפקודי השם ישרים משמחי לב. אם המהר"ם מרוטנבורג זצ"ל חיבר חיבור גדול בישיבתו בכלא של גויים, כל שכן שעלינו לקדש בתורה כלא של ישראל".
רבי יחזקאל הוסיף עוד במכתבו דברים נוקבים: "המדינה תומכת בישיבות, בתמיכה של 'לועג לרש', שהסוף פסוק 'חרף עושהו' כלומר חירוף וגידוף, בזה יהיה פעם הראשון שילמדו תורה בציבור במדינת ישראל על חשבון המדינה. תצליחו והשכילו ויהיה השם עמכם. נא למסור הדברים לחבריכם ב'מעשיהו' ודרישת שלום וברכה".
ואכן, באחד הימים הופיע רבי יחזקאל בשערי הכלא, באומרו לבחורים המופתעים: "ביקשתי לשבת אתכם יחד בכלא. אני רוצה להראות לכולם שאתם שלוחים של כולנו, ואינכם מייצגים את עצמכם בלבד".
הבחורים אף זכו ליחס מיוחד ממרן הסטייפלער זצ"ל שאמור היה אף הוא לבקרם בבית הכלא, אולם מחמת חולשתו נבצר ממנו הדבר והוא שיגר אליהם את אחד מספריו בתוספת הקדשה לבבית, וכה שח הגאון הגדול רבי אליעזר הלוי דינר שליט"א: "מרגש במיוחד היה יחסו של מרן בעל ה'קהלות יעקב' זיע"א למעצרנו. מרן זצוק"ל היה אמור לעשות את דרכו לבקרנו, אולם מאחר ולא חש בטוב, שיגר לנו את ספרו 'קהלות יעקב' עם מכתב הקדשה אישי בכתב ידו, וזה היה לשונו: 'מזכרת ידידות להבחור היקר מו"ה אליעזר דינר שיחי' לרגל היותו במאסר (עבור מחאתו על המפלצת הארורה של השמד ימח שמם) ובזכות ייסורים הללו של המאסר ודאי יזכה לעלות בתורה ויר"ש ולהצליח בכל אשר יפנה לטובה, מנחת זכרון מאת המחבר'".
בהמשך הימים הופיעו רבנים וראשי ישיבות רבים לחזק ולעודד את בני הישיבות שנעצרו במחאתם לכבוד שמים, כאשר בראש המבקרים נראו ראשי הישיבה דכפר חסידים ובראשם המשגיח מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל וראש הישיבה הגאון רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל. המשגיח רבי אליהו מסר בפניהם שיחת מוסר וראש הישיבה מסר שפניהם שיעור במסכתא בבא בתרא בה עסקו אז בהיכל הישיבה בכפר חסידים ובה עסקו אף בני הישיבה ב"ישיבה" שבין כתלי הכלא.
מלבד עשרות הרבנים וראשי הישיבות שהגיעו לבקרם ובכך ביקשו להוכיח קבל עם ועולם כי עומדים הם מאחורי הבחורים ותומכים בהם תמיכה מלאה, אף אישי ציבור וחברי כנסת נהרו לבית הכלא בתל-מונד לחזק את הבחורים העצורים.

תמיכת נציגי הציבור החרדי

נציגי הציבור החרדי דאז, לא שקטו על שמריהם ובודאי שלא התנערו ממעשיהם של הבחורים בתואנות שטות כי "מעולם לא קיבלנו הוראות להפגין", אלא פעלו ללא לאות למענם של הבחורים שנתפסו על דברי תורה.
כך, אפוא, נשיא 'אגודת ישראל', הרב יצחק מאיר לוין פנה במכתב לנשיא המדינה בבקשה לחון את העצורים. במכתבו כתב כי הבחורים "השתתפו בהפגנה שקטה, שאף אם לא היתה חוקית יש להתחשב עם מניעי המפגינים לאור פעולותיו המסועפות של המיסיון, העושה שמות בארץ, ובחורים אלו לא יכלו לעבור בשתיקה על כך שבמדינת ישראל תתקיים רשת גדולה של מיסיון. לדעתי לא מגיע למפגינים אלה עונש כזה עבור מחאתם נגד פרצה חמורה זו".
אף חה"כ דאז, הרב מנחם פרוש עשה רבות למענם של הבחורים שזכו להיכנס לכלא על קידוש ד', כשבין יתר פעולותיו אף הגיע לבקר את בני הישיבה בשבתם בכלא.
בנוסף, אף חה"כ דאז, הרב שלמה לורנץ והרב יעקב שלמה גרוס פעלו בענין ואף נשאו נאומים אודות כך במליאת הכנסת, כפי שנזכר.
כמו כן זכו הבחורים למכתב חיזוק מחברי נשיאות 'אגודת ישראל' בארה"ב שכתבו כך: "לאסירי המיסיון בתל מונד הי"ו. ד' עמכם גיבורי החיל. בחרדה עמוקה שמענו על מאסרכם בתל-מונד בגלל שעמדתם על נפש עמנו ללחום נגד המחבלים המיסיונרים בארצנו הקדושה. אוי לנו שכך עלתה בימינו שבנים יקרים כמוכם נאסרים 'בעוון' הצלת ילדי ישראל מציפורני השמד ר"ל. אבל יחד עם זה שמחנו לשמוע על גאון עוזכם והתנהגותכם המופתית במאסר, ומעבר לים הננו שולחים לכם בשם חברי 'אגודת ישראל' באמריקה את ברכותינו מקרב לב ברכת חיזוק ועידוד, בעד התמסרותכם לאומתנו ותורתנו הקדושה. כמוכם ירבו בישראל ואשריכם שנתפסתם על דברי תורה. אל יירך לבבכם, קהל שומרי אמוני ישראל בכל העולם כולו יחד אתכם במלחמתכם למען קדושת ישראל".

"הכלא לגוף, לא לנפש"

עם תום תקופת המאסר, הגיעה עת היציאה מהכלא. ברחבת הכלא חיכתה לבחורים קבלת פנים ספונטנית על ידי עשרות תלמידי הישיבות מרחבי הארץ שהתאספו לכבודם של גיבורי החיל אשר זכו לקדש ד' במאבקם הנחוש כנגד מפירי ברית.
קבלת הפנים המרשימה שערכו תלמידי הישיבות לבחורים מקדשי ד', זכתה להד נרחב בתקשורת הכללית וכה דווח למחרת היום ב'מעריב' בידיעה שנשאה את הכותרת 'הכלא לגוף, לא לנפש': "כשישים בחורי ישיבה שהובאו למקום מירושלים, בני ברק, כפר חסידים וחיפה, ציפו בשער לאסירים המשוחררים וקיבלו את פניהם בכרזות 'הנאבקים על קיום האומה – היו ברוכים', ו'העם עמכם – נחשוני המאבק'. כוסיות קוניאק הושקו לכבוד המאורע והשמחה לא הופרה אפילו על ידי הגשם. תלמידי הישיבה רקדו וזימרו בהתלהבות עצומה 'עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו ק-ל'".
את הדיווח העיתונאי, סיים הכתב בקביעה כי "נראה היה כי אסירי המיסיון המשתחררים אינם אלא נופשי בית הבראה החוזרים אל שגרת היום-יום"… בצאתם מבית הכלא, ליווה אותם מנהל הכלא, ועם היציאה מ"תחום שיפוטו", הטיח האשמות קשות בבחורים באמרו "עשיתם את התורה קרדום לחפור בה… הפרתם את הכתוב כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"… כמו כן נזף בהם על כך שלא הסכימו לעבוד בתקופת מאסרם בכלא, באמרו "אתם חוזרים עכשיו אל הישיבה שלכם, ועליכם לזכור כי אין תורה ללא עבודה"…
במענה, השיבו הבחורים מקדשי ד' כי "אין שלום לרשעים אמר ד', המיסיונרים הם שיש להטרידם מן הארץ, וכפנחס בשעתו אשר קנא קנאת ד' צ-בקות כשפרץ גבול פרטי, אומר לו ד' 'הנני נותן לו את בריתי שלום'". בסיום דבריהם אמרו הבחורים כי "בית הסוהר הוא כלא לגוף ולא לנשמה!"…

הפריצה למרכזי המיסיון

בהמשך ימי המערכה, הוחלט על ידי קבוצת בחורים להביע את מחאתם שוב בתוככי מוסדות מיסיונריים. היתה זו פעולה מתוכננת שבמהלכה פרצו אכן קבוצות בחורים לשבעה מתחמים נוצריים בירושלים, חיפה ויפו, והביעו את מחאתם לנוכח השמד הנעשה בין כתליהם, כאשר ילדים יהודים רבים שוהים בתחומם ומקבלים חינוך לשמד. תוך דקות ספורות הגיעו כוחות המשטרה למוקדי המחאה ועצרו את הבחורים, מאה וארבעה במספר…
הבחורים הרבים שנעצרו הובאו בפני שופטי ביהמ"ש לדיון בענינם. בעוד התביעה דרשה עונשים כבדים, הביע פרקליטם של הבחורים את דעתו כי "כוונת הנאשמים היתה לעורר דעת הקהל היהודית נגד מעשה שמד בהפנותם את תשומת הלב לאחד ממרכזי המיסיון בארץ ולא לפלוש או לזעזע את דלתות המנזר". בתום הדיונים הממושכים ניתנה ההחלטה על מאסרם של מאה וארבע הבחורים.

לכלא – "בקומה זקופה ובשירה אדירה"

זמן מה לאחר מתן הפסיקה הסופית בעניינם, וכמחצית השנה לאחר אירועי המחאה, הגיע מועד כניסתם לכלא. קודם בואם למגרש הרוסים בכדי להסדיר את הליכי שהותם בכלא, התקיים מפגן תמיכה אדיר בו המונים מבני הציבור החרדי התקבצו ברחובה של עיר ללוות בשירה ובזמרה את מאה וארבע הבחורים בדרכם להיכנס מאחורי סורג ובריח על כך שהביעו את מחאתם לנוכח צעדי המיסיון.
וכה דווח אז למחרת היום ב'המודיע' תחת הכותרת 'כמאה תלמידי הישיבה הלכו למאסר במלוכד בקומה זקופה ובשירה אדירה': "מאה וארבעה תלמידי הישיבות אשר נידונו למאסר ב"עוון" הפגנתם נגד המיסיון לפני כמחצית השנה נאסרו הבוקר, לאחר שהתייצבו בחצר בית הסוהר במגרש הרוסים, כשהם מלווים באלפים מהציבור החרדי בירושלים.
הרחובות הסמוכים למגרש הרוסים היו עדים למחזה נרגש ביותר, כאשר למעלה ממאה בני ישיבה פסעו בגאון בכדי להיכלא על כך שמחו בצורה שקטה נגד מאורת המיסיון המשתוללת בארץ באין מפריע".
טרם יציאת הבחורים למאסר, התקיימה עצרת רבתי בסמוך למדרש הרוסים, ובה השתתפו המוני מבני היהדות החרדית אשר באו לחזק את ידי הבחורים המושלכים אל הכלא ב"עוון" שמירת הדת בארץ הקודש.
בפני האלפים נשאו דברים רבנים וראשי ישיבות ובהם הגה"צ רבי בן ציון ברוק זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק, אשר בדבריו תיאר את המשמעות החמורה של מאסר תלמידי ישיבות שיצאו למחות עד המיסיון האוכל בבשר האומה וקרא לעצורים להמשיך בלימוד התורה בבית הכלא.
כמו כן בשם 'חבר הפעילים', נשא דברים אברהם רביץ, אשר בפאתוס רב זעק: 'במשך כל הדורות עם ישראל מסר את נפשו על קידוש ד' ושמר על הגחלת למרות הרדיפות שידענו. לא ניתן לילדינו ללכת לשמד, נגן עליהם בגופנו. לא ניתן למיסיון לנעוץ את ציפורניו בחומת היהדות'. עוד אמר כי בחורי הישיבה העצורים ימשיכו בלימוד התורה כהרגלם גם בעת ישיבתם בכלא.
בתוך קהל ההמונים נראו שלטי מחאה שהוחזקו על ידי המשתתפים: 'יהודים נאסרים בעוון יהדותם', 'המיסיונרים בחופש – בני ישיבה במאסר' ושלטים נוספים. כך, מתוך שירה וריקודים על זכייתם לקדש שם שמים, זכו מאה וארבע הבחורים לרצות את עונשם בכלא ב"עוון" עמידתם האיתנה על משמר קדושת היהדות.

השארת תגובה

שתף את הידיעה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן