אושרם הנפלא של ימי אלול

אין טעם ואין סיבה לברוח מהאלול, אלא אדרבה יש להגיע מתוך ישוב הדעת לידי הבנה כי ימי אלול הם ימי רצון ושמחה, קירוב וידידות. ימי הצלה, וימי התרוממות. // ניצוצות תשובה

אם נדבר גלויות ונתבונן בעצמנו, נגלה שאנחנו נוטים ומנסים לברוח מהאלול… "תעשה טובה אל תזכיר לי אלול, תן לי להמשיך בשיגרת החיים וזהו". משל היה "אלול" מין יצור מפחיד ודוב טורף, המטיל חיתתו על הבריות והם אינם רוצים להעלותו על דל שפתיהם.

אך ברור הדבר כי אין זה אלא מעשה היצר, שנותן את כל כובד משקלו למנוע אותנו מלעצור רגעים אחדים בעד מרוצת החיים, להתבונן מעט ולמצוא כמה אושר וחסד ה' גנוזים בימי האלול.

ימי האלול נועדו הן להציל את עצמנו מכל גזירות רעות חלילה, והן לזכות להתרוממות וקירבת אלקים.

העצה הברורה היא: לא לברוח מהאלול, אלא אדרבה לחשוב עליו בישוב הדעת, ולהגיע לידי הבנה כי ימי אלול הם ימי רצון ושמחה, קירוב וידידות. ושוב: ימי הצלה, וימי התרוממות.

הצלה כיצד?

ידוע הסיפור על מבריחי סחורה יקרה ו"שחורה" בארונות מתים. היה זה בתקופה שבה נאסר להעביר סחורות במעבר הגבול שבין רוסיה לפולין, כאשר חיילים מזויינים עמדו על המשמר שאף אחד לא יבריח כלום אל מחוץ למדינה. הדבר היחיד שמותר היה להוציא מחוץ לגבול – מתים לקבורה.

קבוצת אנשים החליטה לנסות להעביר תכשיטים יקרים דרך הגבול, במסווה של העברת מת. מה עשו? לקחו ארון מתים ומלאו אותו בתכשיטי זהב ויהלומים יקרי ערך, ונשאו את הארון כאילו יש בתוכו "נפטר". נשאו "הספדים", השמיעו קול בכי ויללה, וכך נתנו להם לעבור והתכסיס הצליח.

כך עשו כמה פעמים, עד שבפעם השלישית או הרביעית מתוך ביטחון עצמי מופרז שכחו ה"מלווים" להספיד ולבכות. אחד השוטרים שנכח באותה שעה שם לב כי אנשי החבורה נושאים את ה"מת" בשלווה ובדיחות הדעת, בלי שום בכיות והבעת צער.

הדבר עורר את חשדו והוא דרש מהם לפתוח מיד את הארון. בתחילה ניסו למנעו בטענה שאין זה מכבוד המת, אך משנתקלו בסירובו העז של השוטר ונוכחו לדעת שהם עומדים על סף אבדן רכושם וסכנת מעצר, פרצו בבכי מר!

הביט בהם השוטר בתמיהה ואמר: כעת אתם בוכים? אילו הייתם בוכים לפני כן לא הייתי חושד בכם, אילו מקודם הייתם בוכים יכולתם עכשיו לצחוק ולשמוח…

זהו היסוד הראשון של אלול, "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" לבכות בעוד מועד על חטאינו ולחסוך בכיות על כל צרה שלא תבוא. ימי הצלה ותשועה, כפשוטם וכמדרשם.

התרוממות כיצד?

הבכי והדמעות של אלול [יש כזה דבר? בודאי שיש, נסה והיווכח] נועדו – בנוסף על ההצלה שבהם כאמור – להגיע לידי כיסופין והשתוקקות, ולכל-הפחות לרצות להתרומם טפח וטפחיים מעל החולין והקרקע. לשפוך שיח לבקש ולהתחנן לפני בוראנו ית"ש שארצה ואחפוץ ואשאף לשוב לכה"פ במשהו. והמשהו יגדל ויתרחב ויתפשט ללא מעצורים.

כי בידינו הדבר. אם רק נשקיע קצת ונפתח פתח כחודו של מחט, ואז נמצא את הדרך אל האושר ונעלה ריח ניחוח לפניו יתברך כן יהי רצון.

 

השארת תגובה

שתף את הידיעה

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן