יראת ה' – היא תקוותינו והצלתינו

הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. ומאחר שיראת שמים היא מצוה תדירית, ובפרט בימי אלול ותשרי היא היא פתח הצלתינו, הרי מוכרחים אנו לחפש את הדרכים כיצד לרכוש יראת שמים, ולזכות להבטחת הכתוב (משלי י) "יראת ה' תוסיף ימים". // ניצוצות תשובה

"ידוע תדע כי יראת ה' יסוד המצוות, שנאמר (דברים י): 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך', ובזה יִרְצֶה ה' את ברואיו, כמו שנאמר (תהלים קמז): 'רוצה ה' את יראיו'" (רבינו יונה בשערי תשובה שער ג אות ז).

יראת ה' ויראת חטא היא מהמצוות התדיריות בכל עת ורגע, "להיות יראת השי"ת על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר את ה' אלקיך תירא" (ביאור הלכה סי' א). ובפרט "מי שבא דבר עבירה לידו – חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם אף אם יהיו במחשך מעשיהם, וישיב להם נקם לפי רוע המעשה, וכדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" (שם).

אכן בימי אלול ותשרי מתגדלת ומתרחבת היא חובת היראה, עד אשר קבעו רבותינו שתקוותינו והצלתינו תלויה ועומדת במדת היראה.

רק מי שממלא את לבו והרגשותיו בפחד ה' וביראת שמים, וחרד מהמשפט הגדול וחושש לנפשו ולנפש בני ביתו וכל ישראל, יזכה לישועה והצלה, אבל המתברך בלבבו ואומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, כבר חרצה התורה הקדושה את סופו המר (דברים כט יט): "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים". מפחיד ומזעזע.

על מרן הגר"י סאלאנטר זצ"ל מסופר שמר"ח אלול שרוי היה בפחד איום, וכל שכן בימי ראש השנה. פעם שאל אותו יהודי אחד בתמימות: "מה הפחד הגדול, וכי אלול הוא דוב?…" נענה לו ר' ישראל: אביא לך ראיה ברורה כי אלול מפחיד הרבה יותר מדוב, שהרי דוד המלך ע"ה אמר (שמואל א, יז לו) "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", הרי לך שלא פָחד כלל לא מארי ולא מדוב, ולעומת זאת הוא מעיד על עצמו (תהלים קיט קכ): "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי"!

אדוננו דוד המלך ע"ה – הכסא הרביעי במרכבה העליונה – אחז בו פחד נורא מפני משפט ה', ואנחנו לא נפחד?!

<h6>פחד המעניק חיים</h6>

אך בעוד שפחדים וחרדות אינם מהדברים הבריאים לנפש ולגוף, אף על פי כן יראת ה' ופחדו – כולה תועלת ומזון וחיים, הן לנפש והן לגוף, כדברי הכתוב (משלי י כז) "יראת ה' תוסיף ימים".

על פי זה ביאר המשגיח הגה"צ ר' נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל מה שמצינו ביצחק אבינו שאחרי שבירך את יעקב ונכנס עשיו אצלו נאמר: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ואמרו בתנחומא (תולדות יג) שהיה זה פחד גדול יותר מבשעת העקידה. והקשה המשגיח אם-כן למה לא פרחה נשמתו כמו בעקידה.

ותירץ: בעקידה היתה לו פחד מוות, פחד מסכין השחיטה, ולכך פרחה נשמתו. משא"כ במעשה הברכות היה זה פחד של יראת ה', כי הראו לו משמים שעד עתה חי בטעות בעניינו של עשיו, וכיון שנאמר יראת ה' תוסיף ימים לא שייך שתהיה מיתה מפחד של יראת ה', ולכן לא פרחה נשמתו.

זהו פחד הדין של ראש השנה, אמר. מפחדים, ועובדים לזכות לפחד הדין. אבל איזה סוג פחד – של יראת ה' המוסיפה ימים, שנותנת לאדם שמחה, ומחזקת ומרוממת אותו.

<h6>פחד של רגע</h6>

וכאשר תלמיד אחד טָעַן פעם לפניו: כשאני חושב מהקב"ה ומהמשפט אני מקבל פחד, אך מה לעשות שאין זה מחזיק אלא לרגעים אחדים ולאחר מכן נשכח הפחד ואני חוזר למצב הקודם?

ענה לו המשגיח: אל תבטל את ההרגש של פחד אפילו של רגע אחד, זה שווה הרבה!! (לקט רשימות).

<h6>ובכן תן פחדך</h6>

אנו מוצאים שעיקר יסוד התפלות בר"ה ויוה"כ הוא: "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים". פחד ה' ואימתו ויראתו – הם השורש של הימים הנוראים ושל השנה כולה, "כי אם ליראה…".

ולא רק יראת הרוממות, אלא גם היראה ה"פשוטה" דהיינו יראת העונש, מהווה שמירה גדולה מפני החטא. וכדברי בעל מכתב מאליהו (אלול, עמ' פ):

"יש מקשים, מדוע כתובים קללות ותוכחות בתורה? האם זה כבודו ית' שיצאו קללות וארורים מפי קדשו?

אולם האמת כי חכמה עמוקה טמונה כאן, כי אין שמירה בטוחה שלא יחטא האדם אלא ע"י התוכחות האלו! וכמו שפירש הרמב"ן (פרשת נצבים, כט יז) למה הוצרך הקב"ה להביאם בברית באלה ובשבועה, משום שבברית של מתן תורה לא היו שם אלות וקללות וע"י כן חטאו בעגל ובבעל פעור.

הרי לך שהתוכחות והקללות הם שמירה מן החטא!".

יה"ר שנזכה כולנו לקיים "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים פרק ב), יחד עם "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהלים פרק ק).

השארת תגובה

שתף את הידיעה

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
Share on print

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן