מרן רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א: "אם יגעו בישיבות הקדושות יהיה פיקוח נפש לגור בארץ ישראל ויהיה מותר לחלל שבת בשביל לברוח מכאן"

מחר בערב (כ"ד אלול), חל יום היארצייט למרנא גאון ישראל נשיא 'ועד הישיבות' ההיסטורית רבי יחזקאל אברמסקי זיע"א: במהלך ישיבת שרים שהתכנסה לדון על גיוס בני ישיבות הופיע במקום וזעק מנאמת ליבו: "ארץ ישראל היא מקום סכנה, וכיון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אסור ליהודי לגור בארץ. הסיבה שאנו כן חיים כאן בארץ, משום שיש כאן ב"ה מרכז של לומדי ומקיימי התורה, והם מהווים הגנה וחומה מפני הסכנות שאורבות לנו כאן. רק על זה אנו מסתמכים, וביום שאתם תגידו שכאן בארץ אי אפשר להתמסר לתורה בשלמות - אוציא מכתב שאסור לשום יהודי לגור בארץ ישראל מפני פיקוח נפש, ומותר לחלל שבת בכדי לברוח מכאן, כי זה פיקוח נפש". * בשנת תשי"ט כשבקש מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס לשוחח אודות גיוס בני הישיבות, השיב לו כי "הנושא הנידון בכלל אינו נתון לויכוח, ואינו ניתן להתפשר עליו. התורה היא עצם חיינו והישיבות הם בית חיינו, ועל החי כידוע לא ניתן להחיל את המשפט 'גזורו'" * במכתב מתש"ט הוא מזכיר כי "מנהג המדינות המתוקנות לתת חופש מעבודת הצבא לכל תלמידי הישיבות"

בגליון רוממות (גליון 99 שנה ב' פרשת ניצבים-וילך), במדור 'רוממות הדעת' הובאו מעט מזעיר על עמידתו האיתנה בשמירת הישיבות כצורתם, ה'אידישע פוסט' שמחים להגיש בפניכם את הדברים, באדיבות מערכת גליון "רוממות":

"כמנהג המדינות המתוקנות שבהן קראו דרור מעבודת הצבא לכל תלמידי הישיבות"

עוד בשבתו בגולה, כאב"ד לונדון, טרח ושקד רבי יחזקאל על תקנתם של בני הישיבות הקדושות שבארץ הקודש, לבל יגוייסו לצבא, חלילה.
במכתב מיוחד ששיגר למרן הגר"א קוטלר זצוק"ל בחודש סיון תש"ט, פתח במילים: "אתמול קיבלתי בזה מארץ ישראל שיש בדעת הממשלה שם להטיל חובת הגיוס של עבודת הצבא גם על בני הישיבה. כמובן שיש בדבר זה כדי לערער את התורה אשר נשארה לפליטה לכל בני ישראל".
בהמשך המכתב כתב, כי "היום טלגרפתי אל כ"ג כי ביחד עם ראשי אגודת הרבנים ואלופי הרבנים נשתדל לשנות את דעת הממשלה בענין זה שינוי לטובה, ואולי יטו אוזן קשבת לדבריהם… והם בהשפעתם הרבה יפנו אל הממשלה בישראל שינהגו בדבר זה כמנהג המדינות המתוקנות שבהן קראו דרור מעבודת הצבא לכל תלמידי הישיבות".

הנידון בכלל אינו נתון לוויכוח…

בשנת תשי"ט פנה מנכ"ל משרד הביטחון דאז, ש.פ. לכמה מראשי הישיבות בארץ הקודש וביקש לשוחח עימם אודות גיוס בני הישיבות. מרן רבי יחזקאל זצ"ל, שעמד בראשות משלחת ראשי הישיבות, פתח את הפגישה בדברים: "האם יורשה לי להתחיל דברי באותם מילים שהיה בדעתי לסיים בהן?", לאחר שנענה בחיוב, השמיע את דבריו בתקיפות: "באנו להגיד פה, כי הנושא הנידון בכלל אינו נתון לויכוח, ואינו ניתן להתפשר עליו. התורה היא עצם חיינו והישיבות הם בית חיינו, ועל החי כידוע לא ניתן להחיל את המשפט 'גזורו'"!
על פי עדות משתתפי הפגישה, הדברים הנחרצים והנוקבים הלמו בחלל החדר. הלה נדהם, ואת הנייר שהחזיק בידו בו היו רשומים פרטי הצעתו לגיוס בני הישיבות, הפך על צידו החלק, כאומר 'די לי בכך'…

'לא!', באל"ף רבתי!

כעבור שנים אחדות פרצה מלחמת תשכ"ז. בסיום המלחמה, הגה שר הביטחון דאז, מ.ד.'רעיון' ולפיו בני הישיבות יתנדבו למשימת איסוף נשק ותחמושת שהותירו התושבים הערבים במקומות שונים. פנה הוא להנהלת 'ועד הישיבות' והציע את תכניתו, שם השיבו לו כי הדבר בסמכותו של נשיא 'ועד הישיבות', מרן הרב אברמסקי זצ"ל.
ביקש, אפוא, להיוועד עמו ולשוחח אודות כך, אולם כאשר התקשר בטלפון ורבי יחזקאל שמע מפיו במה מדובר, סירב להפגש עימו כלל, והודיע את עמדתו במילה אחת נחושה: 'לא!'… וחתם את השיחה. התשובה הקצרה וההחלטית, שאין אחריה ולא כלום, הבהירה נחרצות את עמדתו כי אין לנהל שום משא ומתן אפילו אודות פעולה התנדבותית בצבא לימים ספורים בלבד.

מה ישאר מכם?!

באחד הימים נודע למרן רבי יחזקאל זצ"ל על כינוסה הצפוי של ועדת שרים מיוחדת שמונתה בידי הממשלה לדון שוב אודות גיוס בני הישיבות. מיקום הכינוס היה סודי, ומטעמים אלו אף התקיים בדירה פרטית ולא במשרדי הממשלה. הדבר, כאמור, גונב לאזניו של רבי יחזקאל, שעל אתר הביע את רצונו להופיע בפני חברי הוועדה ולהציג את עמדת היהדות הנאמנה.
בשעה היעודה נכנס רבי יחזקאל למקום הכינוס, אף מבלי להקיש בדלת, כאשר המשתתפים כולם הוכו בהלם מהופעתו הפתאומית בישיבה הסודית…
ללא אומר ודברים שלף הוא מכיסו כרך ש"ס קטן והחל להקריא בפניהם מדברי הגמרא בירושלמי בתענית (פ"ה ה"ה) המספרת כי כאשר אדריינוס צר על העיר ביתר, התפלש רבי אלעזר המודעי בשק ואפר והתפלל במשך שלוש שנים לשלומה, עד שבן כוזיבא חשד בו כי משתף הוא פעולה עם האויב והרגו, ומיד נלכדה ביתר בידי האויב.
סבורים שהעיר חרבה כעונש על כך שהרג את רבי אלעזר? – לא! בר כוזיבא הרג אותו משום שסבור היה שהוא רודף, ומשורת הדין היה עליו להרגו, ואם כן העיר לא נפלה כעונש על הריגתו. סיבת נפילת העיר היא, כי לכל עיר ישנה חומה שמגינה עליה, והיה אם יפיל מאן דהוא את החומה, אף אם יהיה זה בשוגג גמור – הרי שאם יבואו אויבים על העיר, יכבשוה בנקל, כיון שאין לה חומה שתשמור עליה. תורתו ותפילותיו של רבי אלעזר המודעי היו כחומה של העיר ביתר וברגע שפסקה זכותו, שוב לא היתה חומה לעיר – ומיד נפלה".
כשהוא נרגש כולו הוסיף רבי יחזקאל לאמור: "כך היא ההנהגה בימינו מצד הטבע: ארץ ישראל היא מקום סכנה, וכיון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אסור ליהודי לגור בארץ. הסיבה שאנו כן חיים כאן בארץ, משום שיש כאן ב"ה מרכז של לומדי ומקיימי התורה, והם מהווים הגנה וחומה מפני הסכנות שאורבות לנו כאן. רק על זה אנו מסתמכים, וביום שאתם תגידו שכאן בארץ אי אפשר להתמסר לתורה בשלמות – אוציא מכתב שאסור לשום יהודי לגור בארץ ישראל מפני פיקוח נפש, ומותר לחלל שבת בכדי לברוח מכאן, כי זה פיקוח נפש"…
את דבריו הנוקבים סיים בקריאה: "בני הישיבות הקדושות הם רבי אלעזר המודעי של ימינו, אם חלילה תבעטו בהם – מה ישאר מכם?!"…

מה ישאר מהאידישקייט?!

בשלהי טבת תשכ"ח, נערך סיום הש"ס במחזור השישי מסדר לימוד 'דף היומי', מרן רבי יחזקאל זצ"ל נשא דברים לכבודם של עמלי התורה, ואת עיקר משאו הקדיש להדוף את הניסיונות שעלו באותם ימים לגיוס בני הישיבות.
בתוך דבריו אמר כך: "אנחנו סבורים, שבישיבות שלומדים בהם תורה אין זו מסירות נפש כלל, יושבים ולומדים ואין צורך כלל במסירות נפש, היום יש זלזול רב ביחס לכל מוסדות התורה, ולכן אני רואה הכרח לומר, כל אלו אשר לומדים בישיבות, חלק גדול מהם היה יכול שיהיו להם משרדים טובים ועבודה טובה ולעשות עסקים טובים! חלק גדול מהם היה יכול להעשות פרופסורים גדולים ברפואה, עורכי דין מוכשרים וכדומה, ויכלו לחיות חיים קלים ונוחים – אבל הם בחרו בדרך זו של לימוד התורה. מה יש להם לתופסי התורה? מה יש להם שמפקירים את עצמם עבור לימוד התורה? אין להם משרדים בשום מקום, אינם עושים שום רווחים, משפחתם חיה בצמצום אכזרי, כך אני מגדיר את זה – בצמצום אכזרי חיה משפחה של לומד תורה, כל יום הוא מסירות נפש! "חזק ואמץ מאד". על כיבוש ארץ ישראל – די ב"חזק ואמץ", אך להיות בחור ישיבה וללמוד בישיבה – צריך שיהיה "חזק ואמץ מאד, למען תשכיל". אני קשור מעט עם לימוד תורה, הכרתי בין חברי בישיבות לומדי תורה שיכלו לתפוס מקום חשוב ביותר בעולם! אלא שהם ויתרו על כך מפני שהרבש"ע אמר שילמדו תורה…".
"אם רוצים להעביר ישיבות מהעולם – מה ישאר מהאידישקייט?! הישיבות החזיקו את כל היהודים! אותו בעל מלאכה שעובד בעבודתו – מי שהעמיד אותו הם לומדי התורה, אני מכיר עיירות שאינני רוצה להזכיר אותם בשמם – שהיו שם יהודים טובים ויראים, אבל העיירה חרבה מפני שלא היה שם תורה, כי לא היתה שם ישיבה. זה היה זלזול בלומדי התורה".

הגליון המלא:

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן