"מי מפחד מכלא? אף אחד!"

2 יתומים, בני עלייה, נחטפו ע"י רשויות הצבא. מערכת ה'אידישע פוסט' מתכבד להציג בפניכם חלק מפאנל מרתק שהעניקו חברי הועדה להצלת עולם התורה בפאנל מרתק לבטאון עולם התורה 'הפלס', במוסף חג הסוכות. וכעת, 'המעצרים' - איך באמת אפשר להתגבר על הפחד ממאסר? 'ההבדל הוא אם אתה "נעבאך" שנעצרת בטעות, או צעדת לכך בבחירה ובגאון!' * "כשאדם נעצר - הוא מקבל אפשרות להתקשר לעורך דין לפני החקירה אנו ממליצים להתקשר אלינו למוקד כדי לקבל עורך דין מתאים שעוסק בתחום" * "כשראש הישיבה שליט"א מורה להפגין, ויוצאים אנשים שיודעים שיכולים להיעצר על מנת כך, עליהם להבין שאם הם נעצרים לבסוף, אי אפשר לשלוף אותם משם באחת."

"כשאדם נעצר – הוא מקבל אפשרות להתקשר לעורך דין לפני החקירה' מסביר הרב פורמן. "אנו ממליצים להתקשר אלינו למוקד כדי לקבל עורך דין מתאים שעוסק בתחום, ולא לפנות לעורך דין מוכר אישית לבחור העצור. היה פעם אסיר שיוצג על ידי עו"ד למקרקעין, כזה שעוסק בחתימת חוזי מכר לדירות. האם הוא מבין במשפט צבאי? האם הוא יודע מה עליו לטעון בתחום זה?
החשוב ביותר: לא לדבר מילה לפני התייעצות עם עורך דין או אפילו הדרכה טלפונית. רבים נכוו כשחשבו שהם חכמים, ואחר כך נדרש הרבה כדי לתקן את הנזקים. כשמסתיימת הפגנה, אנו בודקים האם יש עצורים והיכן, כדי שנוכל לסייע להם ולבדוק את הדרכים לשחרורם המהיר. אנו שולחים אברכים למקום מצוידים במזון ובביגוד נדרש, שהרי לא פעם החולצות נרטבות מהמכת"זית ויש צורך להחליפן, בתרופות נחוצות וכדומה. יש לכך השפעה רבה על העצור, הוא מרגיש שהוא לא לבד. בפרשת עגלה ערופה מסבירים חז"ל כי מצוות לוויה היא חשובה כל כך, משום שגם לאחר הפרידה מהמלווים, האדם מרגיש שיש לו כוח להילחם כפוגעים בו. התחושה של 'לא שכחו אותי' מחזקת מאוד, בפרט במצב כזה.
ישנם כאלו שמגיעים להפגנה על מנת להיעצר, עושים כל שביכולתם להגיע למעצר – ובסופו של דבר מתחננים לצאת, והרגע. הייתה פעם בקשה ממפגין שנעצר בזמן שרעייתו הייתה זקוקה לו בדחיפות, אך המשטרה לא קיבלה את הסיבה ולא נאותה לשחרר אותו מוקדם מהמקובל. כך גם כשאדם זקוק להגיע לילדו המאושפז בבית חולים או כל סיבה דחופה אחרת – החכם עיניו בראשו.
היו גם אחרים שהתלוננו איך נתנו להם להמתין כשעה עד להגעת עורך דין למקום, איך לא הכניסו להם אוכל והם נותרו רעבים עד הבוקר ועוד. חשוב להסביר: כשראש הישיבה שליט"א מורה להפגין, ויוצאים אנשים שיודעים שיכולים להיעצר על מנת כך, עליהם להבין שאם הם נעצרים לבסוף, אי אפשר לשלוף אותם משם באחת. אם טענו עד כה שזכות היא להיתפס על דברי תורה, מדוע הם חושבים שאפשר יהיה לשחרר אותם מיידית? זו מסירות נפש לכל דבר, כשנכנסים למסגרת מסוימת ומפירים את הכללים שבה, זוכים ליחס בהתאם. על האנשים לזכור זאת – אין טעם להתעקש על אחיזת החבל בשני קצותיו: גם להפגין בכל הכוח, וגם לא להיעצר.
אין בכך כדי להרפות את ידיהם של המפגינים ולמנוע מהם לבוא ולהפגין, ההיפך הוא הנכון: יש לדעת איך לעשות זאת ובמה זה כרוך. יש פה מערכה רצינית, ואנו נלחמים בכל כוחנו – וכמו שציטט הגאון הגדול רבי ברוך שמואל דויטש שליט"א בשם הרב שך, 'ואפילו להיהרג'.
מסירות הנפש של בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – צריכה לכלול גם את הנכונות להמתנה ארוכה, לדילוג על ארוחה, לתנאים לא נוחים ולשהייה במעצר, ולפעמים אפילו לנזקים של קריעת החליפה וכדומה. אין קיצורי דרך… למרות כל רצוננו. למשל, אם אנו שומעים על עצורים בתחנת המשטרה בעפולה בשעה 12 בלילה, עלינו לארגן עורך דין שיגיע למקום מיידית, ולדאוג לו לתשלום כדי שייאות לעשות זאת מיד. כאמור, איננו רוצים לשלוח כל עורך דין מהרשימה, כי אם עורך דין טוב ומקצועי שמבין בתחום ויודע מה הוא עושה".

מי מפחד מכלא? אף אחד!

איך באמת אפשר להתגבר על הפחד ממאסר? לכאורה זהו דבר מפחיד, מלחיץ, מביך, מטריד ומאיים. די בכך שיעמוד כאפשרות ריאלית כדי להרתיע, הלא כן?
הרב ארונובסקי: התשובה והזכויות שמורות לבחורים מקדשי השם, שנאסרו בכלא הצבאי ויצאו בקומה זקופה. הם לימדו את העולם כולו שבגישה נכונה, המאסר בכלא הצבאי הוא טרדה ותו לא. הם אלו שניפצו את שלטון הפחד שניסו רשויות החוק להשליט על הציבור. ובעקבותיהם כלל הציבור.
הרב פורמן: שוחחתי לפני זמן מה עם עסקן ותיק, העוסק רבות בעניינם של חרדים שנאסרו בהפגנות שונות נגד השלטון. מניסיונו הרב, הוא העלה טענה מעניינת. הוא טען שאדם שהגיע להפגנה מתוך להט פנימי ונעצר יכול לשהות במאסר כמה ימים, ואפילו כמה שבועות ולצאת בהתרוממות הרוח. אבל אדם שרק חלף ברחוב בשעת ההפגנה, והשוטרים נטפלו אליו ולקחו אותו למעצר, מן הסתם עד הבוקר כבר ישוחרר. אבל אותו לילה במגרש הרוסים ירסק אותו, והוא יתקשה להשתחרר מהטראומה הזו במשך שנים! מה ההבדל? 'ההבדל הוא אם אתה "נעבאך" שנעצרת בטעות, או צעדת לכך בבחירה ובגאון!'
הרב מרצבך: בשעתו, טיפלתי בסיפור של אברך שהסתבך קשות. הוא למד בכולל קטן והורידו לו את מעמד בן הישיבה, ומשם – לכלא. הוא ישב 18 יום, שבור ורצוץ. אגב, נועדתי אז עם עורך הדין שלקח האברך, עורך דין שכפי שעלה מהתנהלותו, היה זה התיק הראשון מסגנון זה שנקלע לידיו. הלה בירר אצלי בתמימות: "תגיד לי, ועד הישיבות זה בעדכם או נגדכם?" נקודה מעניינת… בכל אופן, מצבו של האברך היה קורע לב ממש, הוא פשוט התרסק לגמרי. באותם ימים ממש, ישב בכלא הבה"ח אברהם פרזיכרטר, אסיר עולם התורה. ואיך שהוא יצא מהכלא, איך שהוא דיבר – הוא נראה מאושר כולו, מלא עוז ותעצומות. ורק לזכור שהוא כמעט לא אכל בכלא, בגלל חומרות כשרות.
אני רואה בכך את סוד כוח הציבור. כשאדם יחיד הולך לכלא בגלל עניין פרטי, הוא אכן מסכן, אומלל, חייו התנפצו. אבל כשאדם נכנס לכלא כנציג של ציבור, כחלק ממאבק רחב היקף ; כשהוא הופך לסמל ומוקף בתמיכה ובאהדה, הסיפור הזה רק מרומם אותו. לצערנו, רבים שהסתבכו עם רשויות הצבא, מרגישים לבד. הם מקבלים הרגשה שזו אשמתם הפרטית ובעייתם האישית. הם צריכים לרדוף אחרי עסקנים, להתחנן, להצטדק, לעמוד בפני קירות חסומים, להירדף על צווארם. זו תחושה נוראה ומעיקה של בדידות ושבר, של חרפה ושל כישלון. כמה שונים הדברים אצלנו, ב"ה. במצב שנוצר, המאסר מהווה כמעט זכות. כל אחד שנעצר הופך להיות עניינו הפרטי של הציבור כולו. זו הרגשה עילאית המאפשרת להתנשא מעל המאפיינים המטרידים של תקופת המעצר ולראות בה שליחות נשגבה.
הרב מנקס: ללכת לכלא? הרי גדלנו על סיפורים הרואיים בהרבה. לכל אחד מאיתנו יש סבא בעבר הקרוב או הרחוק שמסר נפש, הסכים לוותר על הצעות מפתות, סבל חרפת רעב, נדד או ספג מכות רצח – כדי להישאר יהודי. מי שמבין שההיסטוריה משחזרת את עצמה, ואנו ניצבים בפני חוק להשמדת הישיבות – מוכן לכול.
מסירות הנפש הזו אינה צריכה להימצא מהאוויר, היא זורמת בדמנו מדורי דורות. זאת ועוד, אנחנו לוקחים על עצמנו הגבלות לאורך כל החיים – בשר בחלב, שמירת שבת לפרטיה, שמירת העיניים ועוד ועוד, למשך שמונים ותשעים שנה, מהסיבה היחידה שבורא העולם ציווה זאת עלינו. האם לעומת אלו, שבעים יום בכלא הם בלתי אפשריים ? מאז שאמרנו "נעשה ונשמע", אנחנו מוכנים לכל קושי כדי לקדש את שמו בעולם.

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן