דיון הלכתי: מעבר חדר בבית האסורים בשבת, כשהסוהר רושם יציאתו וחזרתו

שאלה: אסיר שרצונו לילך מחדרו לחדר אחר לצורך תפילה במנין בשבת קודש, אבל לצורך זה ולקבלת אישור על כך, נוהל המקום שהסוהר רושם יציאתו וחזרתו, האם מותר לו לילך, או לא. / באדיבות: מערכת גליון 'רוממות'

שאלה: אסיר שרצונו לילך מחדרו לחדר אחר לצורך תפילה במנין בשבת קודש, אבל לצורך זה ולקבלת אישור על כך, נוהל המקום שהסוהר רושם יציאתו וחזרתו, האם מותר לו לילך, או לא.

צדדי השאלה, האם יש בזה משום 'לפני עוור', היות ובגלל הדבר הזה יעבור הסוהר על איסור כתיבה בשבת, או דנימא שכל כמה שהאסיר עושה את הנכון והראוי לעשות, לא איכפת לן ממה שיעשו אחרים בעקבות כך, ואין זה בכלל 'לפני עוור', מאחר והברירה בידו של הסוהר שלא לרשום, ובזה שכותב מצד עצמו ו\או מצד הממונים עליו שהם כולם עבריינים, לית לן בה.

תשובה: צדדי השאלה נתבארו ע"י הגאון רבי פנחס שוב שליט"א ודעתו נוטה להתיר בזה עפ"י הוראתו המפורסמת של מרן רבנו הגרי"ש אלישיב זיע"א בזה, ועפ"י הנתבאר בספר 'שערי זבולון' (יו"ד) להגאון הגדול רבי זבולון שוב שליט"א, וראה להלן בהרחבה.

'לפני עוור'

איסור 'לפני עוור' שנינו בברייתא בעבודה זרה (ו,ב): מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עוור לא תתן מכשול, והרי הוא מכשילו לעבור על איסור תורה. ונחלקו הפוסקים הרבה בזה: א. בגדר האיסור, האם הוי כנותן עצה

שאינה הוגנת לחברו, וממילא לא שנא בין איסור דאוריתא לבין איסור דרבנן, או דהכוונה שלא יגרום שתיעשה עבירה מחמתו, וזה לא שייך אלא בדאוריתא [דלא שייך לומר שהוא עובר על איסור דאוריתא ע"י מה שגרם לשני לעבור על איסור דרבנן]. ב. היכא שהמכשיל אינו מוזהר על עבירה זו. ג. במכשילו לעשות עבירה במזיד האם גם שם נימא דהוי בכלל 'לפני עוור', או מכיון שסו"ס עושה את העבירה מתוך ידיעה ברורה לא יהא בזה משום 'לפני עוור'. ד. במכשילו ע"י אדם אחר, ואכמ"ל.

והשתא נבוא לדון לענייננו. דהנה לעצם הדבר נראה לכאורה שכל יסוד איסור לפני עוור היינו שלא לתת מכשול לאחר באופן שעי"ז תתייחס ההכשלה למכשיל, ולא עוד אלא שנותן לו העצה והולך ועושה על פיו [וכמבואר שהאיסור הוא דוקא בתרי עברי נהרי], אבל אם אין משתתף בעצם הכשלון, רק שגרם לו שיכשל, אין זה נכלל בכלל לפני עוור.

ובאמת שזהו תורף הדברים המבוארים בספר 'שערי זבולון' (יו"ד, סי' ה,א) שם מציין למש"כ הפמ"ג (או"ח משב"ז סי' קב סק"א) גבי עובר לפני המתפלל, שהעומד בתפילה לפני חברו היושב אם אין חברו יודע שהוא מתפלל ודאי הוי 'לפני עוור', ואם יודע חברו שהוא מתפלל ואינו עומד אין כאן לפני עוור, אבל מ"מ מידת חסידות היא שירחיק עצמו. והביא שבספר 'ד"א של תפילה' תמה דכיון דהמתפלל רואה שחברו מכיר בתפילתו, ואפ"ה אינו עומד אלא נשאר יושב בטל, אמאי ליכא רק מדת חסידות, הרי המתפלל מכשילו לעבור במזיד על איסור דרבנן, דאף דיש להיושב הבחירה לקיים דברי חז"ל ולעמוד, הלא בכל מקרה של הכשלה יש לנכשל בחירה זו, דאטו הנזיר מוכרח לשתות הכוס שמושיט לו המכשיל.

וע"ז כתב בשערי זבולון: 'ונראה דכוונת הפמ"ג הוא דאיסור לפ"ע הוא בדוקא כשעושה דבר ביחס לנכשל, כגון שמושיט לו, מוכר לו וכדו', אבל כשעושה דבר שלא ביחס לנכשל, אלא דהנכשל לא שומר עצמו ומכשיל עצמו בו, לא נחשב שהוא מכשיל, אלא הנכשל מכשיל עצמו בו, ולכן לא מצינו דין שאם יש גנב בעיר שעומד לגנוב תכשיטים וכסף שיהא איסור להביא לבית תכשיטים וכסף כו' כמו"כ הכא שהוא עומד ומתפלל, אף שיודע שישנם אנשים שאינם שומרים על עצמן מלעבור בתוך ד"א של המתפלל, לא נחשב שהוא נותן מכשול, אלא שהם מכשילים את עצמן, וה"ה כשעומד ומתפלל במקום שיושב אחד שלא קם, אחרי שהוא עושה מה שצריך לו, לא נחשב שהוא המכשיל, אלא היושב מכשיל את עצמו'.

כאן המקום לציין למש"כ מרן ריש"א דגלותא ב'קובץ תשובות' (ח"א סי' מד) במכתבו המפורסם בו נשאל אודות ההפגנות על חילולי שבת ב'פתח תקוה', האם מחוייבים בהן ומה התועלת שבהן, והשיב וז"ל בתו"ד: 'אטו מטרת ההפגנות היא בשביל קיום מצוות תוכחה … אילו כל אחד היה פוטר את עצמו בקיום מצוות תוכחה, כי אז החנויות, התחבורה וכו' היו פועלים בשבת כמעשיהם בחול, ולא הי' נשאר מהשבת ח"ו שריד ופליט, המטרה של ההפגנות היא לעצור את מגיפת התפשטות הריסת השבת, וזה מה שנשאר בידי יראי ד' החרדים על דברו למחות ולהפגין בעד קדושת השבת. ומ"ש כת"ר שע"י ההפגנות אנו גורמים חילול שבת, עיין שו"ת מהרי"ל דיסקין ז"ל בקו"א סי' קמה, שאין לחוש לזה, ואכמ"ל וכו' והשם יתברך יתן בלב טועים בינה, להפסיק לקעקע את חומת השבת'.

בטרם נכלה לדבר נציין כי לאלו המפרשים את ביאור הפסוק של 'לפני עוור' כמדרשו ולא כפשוטו, וס"ל שאין איסור להניח אבן לפני עוור מדין 'לפני עוור', אלא משום 'לא תשים דמים בביתך' וכדו' שהוא איסור הנחת מכשולות, כגון לגדל כלב רע או סולם רעוע בביתו, או משום 'ארור משגה עוור בדרך', [כדמשמע מדברי הרמב"ם בסה"מ (לאוין רצט), והסמ"ג (לאוין קסח), והחינוך (מצוה רלב), שלמדו דלאו לפנ"ע הוא רק במשיא עצה רעה ומכשיל בעבירה, ולא הזכירו כלל נותן מכשול לפני סומא, ולכאורה משמע מזה דבאמת אין זה ענין כלל ללאו דלפנ"ע. וראה עוד במנ"ח (מצוה רלב) שכתב דע"כ ס"ל להחינוך דהמשים מכשול לפני הסומא אינו בכלל לפנ"ע, מדכתב (שם) דלפנ"ע אין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, ואי בכגון דא נמי עובר בלפנ"ע, א"כ ילקה בכה"ג, דהא איכא מעשה] א"ש, היות ויסוד האיסור הוא שלא לתת מכשול לעוור בדבר באופן שעי"ז תתייחס ההכשלה למכשיל, ולא עוד אלא שנותן לו העצה והולך ועושה על פיו, אבל אם הניח אבן לפני עוור ונכשל בה, אין המניח משתתף בעצם הכשלון שנכשל בה העוור, רק שגרם לו שיכשל (ראה חזו"א יו"ד סי' סב סק"ז שכן משמע בדבריו), ודו"ק בזה.

<p style="text-align: justify;"><strong>הגליון המלא:</strong>
<embed src="http://jewishpost.co.il/wp-content/uploads/2017/11/רוממות-105-פרשת-חיי-שרה-תשעח.pdf" width="800px" height="2100px"></embed></p>

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן