מדוע איש אינו דואג לעצור את "קרן ההסעות" של הגופים הצה"ליים לגיוס חרדים, את "רכבות המוות הרוחני" שלוקחות בכיוון ההפוך, מהסביבה החרדית לשאול תחתית

על רקע ההסתה המתנהלת ע"י פורקי עול נגד עמלי התורה, תוך נסיון להחדיר דעות כוזבות סילוף האמונה וההשקפה היסודית המקובלנו מדור דור, פרסמה ביום שישי מערכת הפלס, מאמר בהיר ונוקב 'עת לדבר: תשובות לשאלות העולות לאחרונה' * הסדר 'תורתו אומנותו' בוטל ע"י בג"ץ, וכיום החוק דורש גיוס מקרב בני הישיבות * כל עוד היה הסדר מוחלט והרמטי שכל בני הישיבות באשר הם נפטרים מהשירות, הצבא לא ראה בהם יעד פוטנציאלי והסכים להסדיר מעמדם למרות אי אלו חריגות מהפרוצדורה. אך כיום נוצר מצב חדש והצבא הפך "מוחזק" פוטנציאלי באלפי בחורים מדי שנה. * ישנם כאלה שומכריזים ללא בושה: "העיקר שבישיבה שלי הכל בסדר". הצלחתי לסדר עם הועד של היודנארט 'רשימות מיוחסים' שיינצלו מהגיוס, והמכסות של הקנטוניסטים יילקחו רק מקרבם של אלה שאינם 'מיוחסים'. * למה צריך לגייס מיליונים רק ל"קרן הסעות" שתשנע מהסביבה החילונית למוסדות חרדים, ואיש אינו דואג לעצור את "קרן ההסעות" של הגופים הצה"ליים לגיוס חרדים, את "רכבות המוות הרוחני" שלוקחות בכיוון ההפוך, מהסביבה החרדית לשאול תחתית. * כל מי שעיניו בראשו ומוח בקודקודו יודע שכאשר באים לגזור גזירה נוראה הנוגעת לקיום הדת, לא מחכים עד אשר אפשר למשש את הצרה בידיים, אלא זועקים מבעוד מועד, בטרם תהיה בכיה לדורות. על אחת כמה וכמה במצב העכשוי, כאשר המנגנון הנורא כבר עובד ומאבד נפשות יקרות מדי יום ביומו. * אמנם, אין דרכנו בהפגנות סוערות על כל נושא דתי ובכל מאבק שהוא. רק במקרים יחודיים כאשר מדובר בגזירת שמד ואין בידינו כל דרך אחרת להביע מחאתנו. * נכרי אחד ממתנגדי השלטון הנאצי, נשא שוב ושוב נאום תחת הכותרת: "לא השמעתי את קולי", שבו מחה כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם מול עוולות המשטר: "כשלקחו את היהודים - שתקתי, כי לא הייתי יהודי. כשלקחו את חברי האיגודים המקצועיים, לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. כשלקחו את הצוענים -שתקתי, כי לא הייתי צועני. ולבסוף באו לקחת אותי - אבל אז כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני". // המאמר המלא שהתפרסם ב'בטאון עולם התורה – הפלס' ביום ו'
נשמעת טענה כאילו המצב הנוכחי הוא כפי שהיה תמיד "בזמן החזון איש והרב שך", שהרי נמשכת האפשרות של הגשת דיחוי 'תורתו אומנותו' ואין כל שינוי ממה שהיה.

דומה כי מיותר לחזור על דברים ידועים שגם נכתבו שוב ושוב, אך מכיוון שפעם אחר פעם נעשים נסיונות מחודשים לזרות חול בעיני הציבור השטחי והנאיבי, יש להזכיר בקצרה:
בשנת תשע"ב ביטל הבג"ץ את הסדר 'תורתו אומנותו' וקבע כי אינו עומד במבחן החוקתי של עיקרון השיויוניות. מאז אותה החלטה – הסדר זה בטל ומבוטל. הבג"ץ קבע כי לא יתכן לקבוע פטור גורף משירות צבאי בנימוק של 'תורתו אומנותו' ולפיכך מוטל על הכנסת לחוקק חוק חדש שיכלול מיתווה ברור להחלת 'שיויון בנטל'. השופטים קבעו כי אמנם לא יתכן להטיל חובת גיוס בכפיה, שאינה אפקטיבית, וכמו כן אי אפשר לחולל את השינוי ביום אחד ולגייס בבת אחת את כלל בני הישיבות, ולכן הטילו על המחוקקים למצוא דרך לביטול ההסדר הותיק של 'תורתו אומנותו' וליצור מיתווה חוקתי מתוחכם -ורצוי גם, מוסכם – שיביא בהדרגה לגיוס של אלפי בני ישיבות, עד להשגת התוצאה הסופית של השוואת מעמד בני הישיבות באשר הם לכלל האזרחים המחוייבים בשירות צבאי.
מאז החלה הכנסת בהליכי חקיקה, שעברו שני גלגולים, החוק שהתקבל בקדנציה הקודמת, בתקופת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, והחוק שהתקבל בקדנציה הנוכחית בתמיכת המפלגות החרדיות. בין שני החוקים ישנם אי אלו הבדלי ניואנסים, אך הצד השוה והמכנה המשותף ברור: הסכמה עקרונית עם הוראת הבג"ץ כי יש לבטל את הסדר 'תורתו אומנותו' ולחולל שינוי מהותי ומשמעותי במתכונת ההסטורית של מעמד בני הישיבות.
לשם כך נקבע, בשני גלגולי החוק, מנגנון 'יעדי הגיוס'. המושג 'יעדים' מהווה מינוח מעודן ומכובס לביטוי 'מיכסות', שנשמע קשה ומקומם יותר, אך השוני המילולי, שנועד לאפשר הדחקה מסוימת והתעלמות מהמיתוה האכזרי של החוק, לא יכול לחפות על המשמעות הכואבת: ע"פ חוק שוויון בנטל מוטל על עולם הישיבות לספק מקרבו מכסות גיוס, ההולכות ועולות מדי שנה בשנה.
החקיקה, בשני גלגוליה, קובעת כי העמידה ביעדים מהווה את ליבת החוק ומהווה התניה ברורה וחד-משמעית לפריבלגיה (הזמנית) שתינתן לשאר בני הישיבות לקבל דיחוי שנתי משירות צבאי. הממשלה מחויבת לפעול להגברת היעדים, ובחוק שהתקבל בקדנציה זו החדש אף התווסף "הידור" נוסף: הקמת צוות בין משרדי שיפעל בכל דרך למימוש היעדים, ישיג תיקצוב מיוחד, יגייס משאבים ויקים תשתית רחבה שתגביר את הגיוס מתוך עולם הישיבות.
וכך נקבע בחוק הנוכחי: "'הממשלה תפעל בתקופת ההסתגלות הראשונה ובתקופת ההסתגלות השניה, להגדלה הדרגתית של מספר המתגייסים בפועל לשירות סדיר ולשירות לאומי אזרחי מקרב תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדים".
"לשם הגדלה הדרגתית של מספר המתגייסים תחליט הממשלה בין השאר על יעדים שנתיים של גיוס לשירות בתקופת ההסתגלות הראשונה ובתקופת ההסתגלות השניה ועל אופן השגתם".
"הממשלה תקים צוות בין-משרדי, בראשות מנכ"ל משרד הביטחון… הצוות יגבש תכנית רב-שנתית לתקופת ההסתגלות הראשונה הכוללת אמצעים שיקדמו את העמידה ביעדי הגיוס לשירות סדיר ולשירות לאומי -אזרחי. הצוות יערוך מעקב מתמיד אחר יישום החלטות הממשלה שהתקבלו במהלך תקופת ההסתגלות הראשונה ותקופת ההסתגלות השנייה".
לקרוא – ולא להאמין. זהו נוסח החוק שמחליף במוצהר את ההסדר הותיק של "תורתו אומנותו". האם לנוכח הדברים, שנקבעו בחקיקה שחור על גבי לבן וכן במישור המעשי, עדיין יש מקום לויכוח כלשהו? האם מצב זה תואם למצב שהיה תמיד "בזמן החזון איש והרב שך"?
עובדה נוספת שהינה בלתי ניתנת להכחשה: בשנים האחרונות מקים הצבא עוד ועוד מסגרות וגדודים חרדיים, המתרחבים כל העת. הנח"ל החרדי שהיה בשעתו הפירצה הראשונה שהיא בבחינת בכיה לדורות, מהווה עתה רק חלק ממערך נרחב של "מסגרות צבאיות חרדיות". הסחף המדהים בענין זה מלווה בפירסום רב בכל כלי התקשורת המסקרים בקביעות את התופעה המתרחבת, בצירוף תמונות והסרטות מטקסי ההשבעה בכותל המערבי וכדו'. מפקדים בכירים ופוליטיקאים שעוסקים בנושא מצוטטים ללא הרף בכל כלי התקשורת אודות השינוי הרב שעובר הציבור החרדי ב'ההשלמה עם המציאות החדשה'. הצבא אינו מסתפק בכך, ומפרסם כל העת עוד ועוד 'סרטוני תדמית' מושקעים המיועדים לקהל החרדי.
ואכן, מדי תקופה מתפרסמים עוד ועוד נתונים רשמיים על אחוזי הגיוס העולים בצורה רצופה וחסרת תקדים. חיילים חובשי כיפה שחורה גודשים את החוצות. המציאות המחרידה הזו עומדת לנגד עינינו. אז כיצד אפשר עוד לטמון ראש בחול? זה מה שהיה תמיד?

אבל נשמעת טענה שמכל מקום אין כל שינוי ביחס לבני הישיבות האיכותיים השוקדים על תלמודם ופעלו בצורה מסודרת, וכי מדובר בעיקר בגיוס המתבצע בקרב אלו המכונים ו"נושרים" או כאלה "שלא הקפידו על התקנות"?

מדובר בגישה מקוממת ביותר. נתחיל בטענת "הנושרים". נניח שכל המתגייסים שייכים אך ורק לבחורים החוסים תחת ההגדרה השרירותית הזו (שעובדה זו, לכשעצמה, אינה נכונה, אבל נניח לרגע ונאמין שכביכול זו תמונת המצב). הרי גם אם נקבל כי רבים מבחורים אלה אינם יכולים להתמיד בלימודם ככל בן ישיבה מן השורה, ונניח אפילו שישנם כאלה שלצד שמירת המצוות נכשלים מפעם לפעם בחזות או בהתנהלות שאינה הולמת בן ישיבה – אז האם משום כך יש לקבל בשיוויון נפש את הפקרתם למלתעות השמד הרוחני המאסיבי של כור ההיתוך הצבאי?
מי הוא זה שהחליט לוותר בהינף יד על אלפי נשמות יקרות? מי מפקיר בחורים חלושי רוח או שנקלעו למשבר רגעי, אך כל עוד יישארו בסביבתם המוגנת עתידים הם להקים בתים כשרים בישראל, ומוכן עתה בשיוויון נפש שייכנסו למלכודת הרסנית של ג' עבירות החמורות, אשר כל באיה לא ישובון עוד?
מי הוא "המוסר" הלזה, שאומר לשלטונות הצבא: קחו אותם ותעשו בהם כאוות נפשכם? יש לשאול גם, מהיכן נולדו לפתע אלפי "נושרים"? איפה הם היו קודם לחקיקת החוק? למה האלפים הרבים הללו לא הגיעו לצבא בעבר ? כיצד זה קרה, שבדיוק במקביל לחקיקת החוק המחייב במכסות ויעדי גיוס, "נתגלו" לפתע אלפי "נושרים" שיכולים למלא את המכסות? כיצד ניחונה הממשלה שקבעה את יעדי הגיוס ברוח נבואית שאיפשרה לה לחזות בדיוק נמרץ את המספר הצפוי של "הנושרים" מדי שנה בשנה?.
התשובה ברורה, כמו המשל הידוע על האיש שידע כי אין כוחו בקליעה למטרה, ועל כן בחר קודם לנעוץ את החץ ולאחר מכן לשרטט את העיגול שסביבו.
קודם נקבעו בחוק המכסות והיעדים, ואחר כך נמצאה הדרך המעשית למלא אותם (לכל הפחות באופן זמני, עד שיהיה צורך להרחיב את מעגל המתגייסים). כך "נולדו" להם כל אלפי "הנושרים", שבעבר לא הגיעו לשורות הצבא, וכך הפכה קביעת היעדים לנבואה המגשימה את עצמה.
כל אלה שבעבר הצליחו למצוא פיתרון כדי להישאר במסגרת תורתית כלשהי ולשרוד בסביבה מוגנת, ובכך נמלטו מאימת כור ההיתוך הצבאי – נאלצים בשנים הללו להפוך "בשר תותחים" רח"ל למילוי המכסות והיעדים.
הלא על כך זעק בשעתו הגאון האדיר רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, בעת הקמת הפירצה הראשונה של "הנח"ל החרדי", כי מי שמצטדק בטענה כי ניתן להשלים עם הקמת מסגרת צבאית "רק עבור הנושרים" – הרי זה בבחינת מעשה עמלק, שגם לא הצליח לפגוע במובחרים שבעם ישראל וכל התביעה עליו היתה משום "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". (ידועים גם דברי מרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל, שכתב בכמה מקומות שבתקופתנו לא נועדו מוסדות התורה רק עבור אלה שישקדו ויגדלו בתלמודם, אלא עבור כל אחד ואחד, כהצלה גמורה מפני השמד הרוחני שבעולם החיצוני). כך יש להתייחס גם בנוגע לטענה המקוממת: "אין בחורים שהקפידו על התקנות וגוייסו לצבא". הלא בדיוק על כך נשמעת הזעקה, על הפקרתם של כל אלה שהסתבכו בגלל בעיות פרוצדורה, בשוגג או ברשלנות, ו"העונש" על כך היה הורדת מעמד בן ישיבה והכשרת הקרקע לגיוס לצבא.
האם בכל השנים בעבר לא היו מעשים שבכל יום שבני ישיבה עמדו בפני בעיות פרוצדורה מסיבות שונות ומשונות; וכי משום כך החליט מישהו להזדרז להסיר מהם מעמד בן ישיבה ולהכניסם בסכנת גיוס ?
אלא שכל עוד היה הסדר מוחלט והרמטי שכל בני הישיבות באשר הם נפטרים מהשירות, הצבא לא ראה בהם יעד פוטנציאלי והסכים להסדיר מעמדם למרות אי אלו חריגות מהפרוצדורה. אך ברגע בו קיים צורך חוקי למלא את המכסות והיעדים, ממהרים ברשויות הגיוס לעוט על כל מי שהסתבך, וגם המימסד החרדי עומד חסר אונים ואינו מסייע להצלתם, שהרי נוצר מצב חדש והצבא הפך "מוחזק" פוטנציאלי באלפי בחורים מדי שנה.
נמצא כי הטענות הללו מהוות את כתב האישום החמור ביותר ודווקא ההצטדקות הזו מעידה על המצב הכאוב בשטח. מי שמצהיר בפומבי כי הבעיה קיימת "אך ורק" לגבי אותם בחורים אשר "לא הקפידו לגמרי על התקנות" או ביחס לנחשלים למיניהם – מודה בגלוי שהמצב אכן השתנה שינוי ניכר!
ישנה כאן הודאת בעל דין שאלפי בחורים שבעבר לא היו בסכנת גיוס, גם אם נקלעו לסיטואציה בעייתית כזו או אחרת, משמשים כיום טרף קל בידי כור ההיתוך הצבאי.
מבחינת רודפי הדת, זה מספיק (לפחות בשלב ראשוני זה). מטרתם הושגה. ישנה כבר השלמה עם רעיון היעדים. אלפים עומדים בסכנה להימסר לזרועות השמד הרוחני ומופקרים לגורלם ("באשמתם".).
תקופת ההסתגלות פועלת. דברים שלא היו עולים על הדעת במשך עשרות בשנים, מתקבלים בשלוות נפש, ואף מצהירים על כך בדרשות פומביות.
אגב, יש לציין תזכורת ראויה לציון, שמלמדת כיצד פועלת הדינמיקה של ההסתגלות לרעיונות עוועים. הלא, כאמור, מעולם לא היה מאן דהוא מתיר רשמית להסכים לגיוס לצה"ל של בחורים "חלשים" ואף "נושרים". גם כאשר קם "הנח"ל החרדי" נאמר בשעתו כי לא יעלה על הדעת שישמש אלטרנטיבה לבחורים שגדלו ברקע חרדי ותורתי, אפילו אם עברו ירידה רוחנית מסויימת. היה זה ברור שדווקא אלה שנקלעו למשברים ונסיונות, אסור להציב בפניהם "אלטרנטיבה" בדמות כור ההיתוך שכל באיה לא ישובון עוד.
היו שאמרו אז כי משום כך אין ללחום בדבר זה, ואין לראות בו איום וסכנה, שהרי ממילא נועד "אך ורק עבור מחללי שבת וחייבי כריתות". כביכול כל הקמת המסגרת הצבאית "החרדית" היתה בעבור אלה שכבר הפכו לחילוניים גמורים לכל דבר, ולא מדובר בנושרים ונחשלים שניתן להצילם ולתומכם.
והנה, הגענו היום למצב שאותה תשתית צבאית הרסנית משמשת בעיני דוברים שונים מקום קליטה פוטנציאלי ובית לגיטימי עבור "נושרים" או כאלה "שלא הקפידו לגמרי על התקנות". הצבא כבר אינו מקום רק "למחללי שבת וחייבי כריתות", אלא ההגדרה הולכת ומתרחבת, הולכת ונפרצת.
ועכשיו נמשכת מגמה זו. מעניקים כיום גושפנקא ולגיטמציה למכסות ויעדי הגיוס, בתואנה שזה רק עבור "בחורים מסוג ב' וכאלה שהסתבכו", ואינם שמים על לב שבכך מכינים את התשתית להרחבת המעגלים הפנימיים של המועמדים לגיוס, בבחינת "היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה".
ויש להזכיר את מה שזעק רבינו מרן ראש הישיבה שליט"א לפני כשבועיים, במשאו ליום הזיכרון של רבינו הגדול מרן ה'אבי עזרי' זי"ע, כי בדין שמים מחייבים את האדם על כל תוצאות מעשיו, לשעה ולדורות, וזה נדון בכל שנה ושנה, "ואם אחד עשה איזה קרירות באיזה מקום, ונגרם מזה גם תוצאה בזאת השנה, מגלגלים עליו את כל התוצאות. היאשר קרך' שמישהו עושה ומכניס פעם אחת, זה הולך ומתגלגל ומתגלגל. וכמובן מרובה מידה טובה אם אחד עשה איזה חיזוק".
מרן שליט"א אמר כי הדבר התבאר ע"י רבינו החת"ס זי"ע שאמר כי זו הכוונה "ספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפניו", היינו על דין-שמים המתמשך עוד ועוד, כל עוד ישנה השפעה מתמשכת של תוצאות המעשים – "מי יודע מה הולך פה עכשיו! כשכעת משפיעה קרירות של מי שלא חלם שייצא כאלו דברים חמורים, לא חלם, משמע לא חשב. ועל כל זה יש דין וחשבון, שהרי העולם לא הפקר".

אבל בכל זאת, גם אם ישנה בעייתיות במצב של מילוי היעדים ע"י בחורים אלה, תודו בכך שמבחינת המצב החוקי הפורמאלי, סכנת הגיוס מרחפת רק עליהם ואין כל בעיה לכלל בני הישיבות.

זהו אחד הכזבים הנפוצים, שהשתרשו אף הם בקרב הציבור השטחי שלא בחן את הנושא ומעולם לא התבונן בחוק ובמסמכים הרשמיים.
כאמור, יש להפנים את העובדה שההסדר הותיק שאיפשר מצב הרמטי של "תורתו אומנותו", בטל ומבוטל. החוק החדש מחייב גיוס הדרגתי של בני הישיבות, תוך מילוי מכסות ויעדי גיוס מדי שנה בשנה. החוק לא קובע מי בדיוק ימלאו את היעדים, בחור כזה או אחר, מישיבה זו או מכולל מסוים. כל כלל בני הישיבות באשר הם מהווים פוטנציאל למילוי היעדים. העיקר שתושג הכמות השנתית, מן הגורן ומן היקב.
בשום מקום לא נקבע בחוק שיש למלא את המכסות אך ורק מקרב הנחשלים, כפי שלא נכתב גם שהלומדים והשקדנים ייפטרו באופן עקרוני מחובת יעדי הגיוס.
מבחינת החוק, כולם מועמדים במידה שווה. זו חובה קולקטיבית המוטלת על כלל עולם הישיבות, ולפיה באם רצונו של הציבור החרדי לאפשר לכמות מסויימת של בני ישיבות להיפטר מעול הצבא, עליו להמציא ולספק סך מסויים של "קרבנות-אדם" ל"ע מדי שנה בשנה.
העובדה שיש מי שיכול לטעון כי היעדים מתמלאים, בשלב זה, "אך ורק" ע"י בחורים שלא נעקרו משקידתם על הסטנדר ו"רק" ע"י מי שלא עמד בביורוקרטיה המקודשת של הלשכה והוועד – היא פרי טקטיקה ערמומית של רשויות הגיוס בתמיכה נסתרת של גורמים חרדיים.
מכיוון שהחוק מחייב מילוי יעדי גיוס שנתיים, והצבא מבקש להשריש את הדינמיקה הזו מתוך שקט תעשייתי, הוא ממקד, בשלב זה, את עיקר מאמציו באותם בחורים שהמימסד הפוליטי החרדי יכול להשלים עם גיוסם, בהעלמת-עין או בקריצת-עין. בדיוק כך פועלת לה תקופת ההסתגלות.
ככל שהצורך במילוי היעדים ילך ויגבר, יצטרך הצבא להרחיב את המעגלים. הלחצים יופעלו גם על כאלה שלא סבלו עד כה, ונהנו מכך שהיתה כמות מספקת למילוי היעדים. שכן, כאמור, החובה החוקית של מילוי היעדים מוטלת על כלל בני הישיבות באשר הם, ללא הבחנה.
או אז נשמע יותר ויותר שיש לדאוג "אך ורק לכאלה שלומדים באמת באמת" (כהגדרתו המתעתעת של יו"ר דגל התורה) ויונפקו עוד שלל "חילוקים" חדשים. במסגרת זו אולי תוגדר שוב המיגבלה שאינה מאפשרת אך ורק "לקחת בחור מהסטנדר", כך, נניח, שמי שלומד לצד שולחן בבית המדרש ואין סטנדר לצידו, ייחשב אף הוא "סוג ב'" למילוי המיכסות, שהרי "לא עקרו אותו מהסטנדר"…. ההכרה בכך שהחוק הינו קולקטיבי ואותם הנלקחים למילוי יעדי הגיוס מהווים "כפרה" על אחיהם שניצלו משמד הגיוס, יוצרת גם עוול מחריד שמזכיר את תקופת הקנטוניסטים. כידוע, אפילו שופטי הבג"ץ אמרו כי מדובר בעוולה מוסרית מובנית שנקבע בחוק, שלא מטיל חובה חוקית מוגדרת על הפרט, אלא על הקולקטיב, ופותח פתח לסחר אנושי בחיפוש אחר אובייקטים למילוי היעדים, כמו באותן תקופות אפלות בהסטוריה היהודית.
יש להזכיר שוב כי בשנה האחרונה פירסם אחד הכתבים בכלי התקשורת הכלליים, את הדברים הבאים:
'המצב השברירי שמאפשר כעת את המשך אי הגיוס של החרדים מחייב שאחוזים מסוימים מתוך החברה החרדית יתגייסו. המכסות, קוראים לזה. החוק, באופן תמוה משהו, מתייחס לחברה החרדית כאל כלל, לא אל כל אחד מהם כפרט. והכלל הזה נדרש להוציא מתוכו מכסה של חיילים חרדים. מרגיש כמו גזירת הקנטוניסטים, והח"כים החרדים בזמנו פרצו בשאגות אוי אוי אוי, אבל בשורה התחתונה, הם מאוד מעוניינים שהמכסות האלה יתמלאו. מי אמר לי? ח"כ מאיר פרוש, למשל. בשיחה איתו שאלתי על הדרך שבה המכסות יסופקו, והוא היה נשמע מאוד רגוע כשאמר יזה כבר קורה. יש קהילות חרדיות שמתגייסות, יש צעירים שלא בישיבה, יש כאלה שלא מוצאים את עצמם. זה קורה לבדי. תסייעו למגמה הזו? שאלתי, והוא ענה: ילא צריך לסייע, זה קורה לבד. אנחנו רגועים'.".
בדברים מחרידים אלו נחשף קצה הקרחון של התנהגות הממסד החרדי שהשלים למעשה עם גזירת גיוס בני ישיבות, במספר הולך ועולה, אלא שעדיף שיתגייסו אלו שצעקתם לא תישמע, וזאת כדי 'להציל מה שאפשר'.
העוול הנורא הזה מתבצע בסיוע מערכת משומנת של שתיקה והשתקה שמאפשרת לצבא להמשיך באין מפריע ולהפיל עוד ועוד חללים נוספים, העיקר שהשאר יינצלו.
ואז באים כאלה ומכריזים ללא בושה: "העיקר שבישיבה שלי הכל בסדר". אני את נפשי הצלתי! הצלחתי לסדר עם הועד של היודנארט "רשימות מיוחסים" שיינצלו מהגיוס, והמכסות של הקנטוניסטים יילקחו רק מקרבם של אלה שאינם "מיוחסים".
אך, כאמור, גם זה רק באופן זמני ועראי. מכיוון שהמכסות מוטלות ללא הרף על הקולקטיב, מגמה זו רק תלך ותגבר, ותנגוס עוד ועוד בבשר החי. לאחר שהומצא הפטנט הגאוני שמאפשר לייצר "נושרים" במספר ההולם בדיוק את הכמות של היעדים, ניתן להמשיך בשיטה זו ולהחליט ע"פ הלכות בישול בשבת אלו בחורים נוספים ייחשבו שלא הגיעו לצבא מ"כלי ראשון" של הישיבה, אלא הועברו ל"כלי שני" ו"כלי שלישי", שמשם כבר יהיה היתר לכתחילה להפקירם לבסיסי השמד.

ומה בדבר הטענה כי כל אלה שמשמיעים מחאות נגד גזירת הגיוס הם שאשמים במצב, שכן היו צריכים להעדיף ולעסוק בכינון מסגרות פנימיות להצלת "הנושרים", ובכך ממילא לא היו נקלעים לידי הצבא ?

דומה, כי בכך נרשם שיא חדש של דמגוגיה בנסיון להסיח את הדעת, לטשטש ולטייח. אכן, בוודאי מוטלת חובה להציל כל בן ישיבה שנקלע למשבר רוחני כזה או אחר ולמי שלא הסתדר במסגרת הישיבתית שבה החל את דרכו. ישנם יהודים יקרים שעוסקים בכך והקימו ישיבות מיוחדות וזוכים לעשות הצלת נפשות ממש. אך מה זה שייך לגזירת הגיוס, ומדוע חובה קדושה זו מוטלת על מתנגדי גזירת הגיוס יותר מאשר על משתפי הפעולה עם החוק ?
משל למה הדבר דומה, לרופאים בחדר מיון שיתריעו מפני זיהום חיידקי המאיים על סביבה מסויימת ויזהירו מפני אכילת מזון קלוקל שנתגלה כגורם לסכנה, ואז יותקפו ע"י האחראים לאספקת המזון המזוהם: תתביישו לכם, תפסיקו מיד להתריע ולעסוק בהצלת חיי הנפגעים, כי רק אתם אשמים, הייתם צריכים לדאוג מראש לחיסונים שיגנו על האזרחים, ומוטב שתתחילו עכשיו במתן חיסונים לאלו שעתידים להידבק בזיהום שיגיע עם הבשר שנספק להם בשבוע הבא.
לעצם הענין, אין ספק שכמו בכל פעילות הדורשת משאבים, כוחו של המימסד ו"הזרם המרכזי" גדול הרבה יותר. נמצא כי שאלה זו צריכה לחזור אליהם כבומרנג. דווקא משום שאתם טוענים כי אלפי בחורים המכונים בפיכם כ"נושרים" נופלים בזרועות הצבא, מדוע אינכם דואגים לעצור את השערוריה בכל שלב שהוא.
למה צריך לגייס מיליונים רק ל"קרן הסעות" שתשנע מהסביבה החילונית למוסדות חרדים, ואיש אינו דואג לעצור את "קרן ההסעות" של הגופים הצה"ליים לגיוס חרדים, את "רכבות המוות הרוחני" שלוקחות בכיוון ההפוך, מהסביבה החרדית לשאול תחתית. ואולי גם עדיף לעסוק בהצלת נפשות פנימית, ובמקום לממן שיגור אברכים ל"קירוב לבבות" בבתים חילוניים של פרוצים ופרוצות, תקדישו את כל המשאבים להצלת הצעירים הנבוכים שעלוליםלנשור, בטרם יפלו בזרועות מערכת החילון השלטונית.
זאת ועוד: הלא כל מה שמתחולל בענין "מסגרות צבאיות לחרדים" מציב קשיים גדולים פי כמה וכמה בנסיונות לטפל בבחורים נבוכים רבים, שרואים מולם "אלטרנטיבה חרדית" כביכול לבילוי ימיהם ושעותיהם. עוד זכור כיצד כאשר קם "הנח"ל החרדי" יצאו כמה מראשי הישיבות המיועדים לבחורים אלה והתריעו בפומבי מפני סכנת היוזמה ההרסנית, בפרט ביחס לעבודת הקודש המתקיימת בתחום זה.
נמצא, כי הדאגה לאותם בחורים מחייבת שבעתיים מאבק נחוש נגד פיתויי הצבא שיוצרים מכשולות ונסיונות ייחודיים בפני הבחורים הללו. איך אפשר לדבר בנשימה אחת על "פתרונות לנושרים" ועל כך שצריך לקבל בהבנה שהצבא מושך אליו את הנושרים ? !
כללו של דבר: לא מדובר כאן ברצון כנה לסייע לבחורים "הנושרים" הנופלים בזרועות הצבא, אלא רק בהסחת הדעת ובריחה מאחריות לשערוריה המתמשכת של שתיקה והסתגלות מול המיכסות והיעדים.

ישנם האומרים כי הטענה שרבים מן הנופלים בגיוס לצבא והמאויימים בציד הנפשות שייכים לבני עדות המזרח, מהווה לכשעצמה פגיעה ביהדות ספרד המפוארת.

מדובר שוב בנסיון דמגוגי לחמוק מדיון אמיתי ולהטיח כל אשמה אפשרית בציבור בני התורה הנאמן לרבותיו גדולי הדור שליט"א הנאבקים נגד גזירת הגיוס.
הרי לא קם מישהו והמציא את הדברים, רק מתוך ניתוח עובדות ונתונים וכדו' טענה זו נשמעה בשנים האחרונות ללא הרף מפי גדולי התורה הספרדים שליט"א.
יש להזכיר כיצד ערב קבלת חוק הגיוס הראשון, בכינוס מועצות גדולי וחכמי התורה בחורף תשע"ד, דיבר נשיא מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס, הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף", שנשא דברים מעומק הלב ובכאב רב תוך שהוא פורץ בבכי מר על עתידו של עולם התורה בכלל ועולם התורה הספרדי הפורח בפרט, בשל הגזרה הנוראה המרחפת על עולם התורה והישיבות הקדושות.
בדבריו אמר הגר"ש כהן שליט"א כי בני עדות המזרח זכו למהפכה רוחנית מרשימה, אבל מצד שני בענין שלפנינו לציבור הספרדי באופן ספציפי ישנה בעיה מיוחדת, וזאת מאחר וישנם בני ישיבות רבים ממשפחות שאינן נטועות באהלה של תורה ואינם מודעים לחומרת האיסור ללכת לצבא. כל ההגנה עליהם היא רק כאשר הרבנים שומרים עליהם, ועל כל אחד ואחד מוטלת החובה להסביר ולבאר את חומרת הדבר, ולהשגיח שבעתיים שלא יפלו חללים ח"ו.
ראש ישיבת פורת יוסף שליט"א הוסיף "בעיני ראיתי כמה תלמידים שההורים שלהם היו מסכימים שילכו לצבא, כי הם לא מבינים האסון שבזה ורק בזכות אלו שדבוקים ברבנים שלהם השומרים עליהם מכל משמר, הם יינצלו מהסכנה. אבל מה יהיה על אלה שלא נגיע אליהם ולא נצליח לשמור אותם, אם לא נבטל לגמרי כל הדבר הרע הזה. הרי יהיה לנו חורבן ח"ו".
יש להוסיף כי דומה שעד כה אין כל מחלוקת בנקודה עובדתית זו, כי הציבור הספרדי מאויים במיוחד ע"י כל נסיונות הלחצים והפיתוים של הצבא. גם הח"כים שאישררו את חוק הגיוס מודים בכך, אלא שיש להם דרך מקורית ויצירתית להתמודד עם העובדות.
הדברים עולים מתוך מכתב ששיגר בשנה האחרונה ראש ישיבת סלבודקה שליט"א לכ"ק האדמו"ר מפעשווארסק שליט"א, בנסיון לשכנעו כי אין כל בעיה של ממש והתפתחות שלילית בחוק הגיוס וספיחיו. בדבריו כתב כי בירר את הנושא אצל הנציגים שעסקו בכך, ושמע את דעתם בענין. בין היתר כתב: "ומה שטוענים שיש כאלו בעיקר מעדות הספרדים שנופלים בפח הגיוס, דבר זה של נפילה בפח לא נתחדש עתה וקיים לדאבוננו כל השנים תחת שלטון הרשע והכפירה כאן ותמיד, וגם כעת משתדלים למעט ככל האפשר ולהציל הניתן להציל".
משמע, הכל מודים כי "בעיקר מעדות הספרדים נופלים בפח הגיוס", אלא מאי, טוען הכותב – זהו גורלם: "דבר זה של נפילה בפח לא נתחדש עתה וקיים לדאבוננו כל השנים".
עכ"פ ציבור בני התורה הצועד לאור גדולי הדור שליט"א אינו מוכן להסכים עם הגישה שהביעו הח"כים בפני גדולי התורה כי יש להתייחס לכך בתור "גזירת גורל" על הציבור הספרדי – אך בוודאי שאין מקום להאשימם כאילו הם "המציאו" את תמונת המצב שבה היהדות הספרדית מאויימת במיוחד.

נשאלה שאלה: מדוע לא מובאים לרבנים עובדות ונתונים ספציפיים אודות בני ישיבות שנפלו בשמד הגיוס.

עוד נסיון שוא לזרות חול בעיניים. נתונים כאלה הובאו שוב ושוב בפני רבנים המצדדים בחוק הגיוס. היו כאלה שנזדעזעו אך אמרו כי אין להם דרך לסייע בענין. חלקם סירבו מראש להתבונן בחומר בטענה כי "אתם לא באים בלב טהור"." אחרים נקטו בגישה המאשימה כל בחור באחריות למצבו: זה נושר, זה עבר משבר, זה לא כ"כ לומד בסדר שני, זה לא הולך עם חליפה ומגבעת, וזה רח"ל לא מילא את כל התקנות ולא שלח טופס בזמן וכו' וכו'.
וגם כאשר בא משגיח נכבד שליט"א בישיבה ספרדית ומציג עובדות ברורות שידועות לו ולצוות ממקור ראשון, מנסים להכחישו ולהכפישו על סמך בדותות שפורסמו באתרי רפש למיניהם.
אין בכוונתנו להאריך בנקודה זו, נציין רק, כדוגמא, כי השבוע שמענו מפי העוסקים במלאכת הקודש של הצלת הנפשות באיגוד בני התורה הספרדים, כי הם חוזרים ואומרים שבמשרדיהם ישנן רשימות של בחורים רבים הפונים אליהם מדי חודש, (בין 150 ל-200 בחודש), שרובם הינם בחורי ישיבות ע"פ כל הגדרה. באיגוד אמרו כי הם מזמינים כל רב וכל איש ציבור שמעוניין ויכול לסייע לבחורים הללו, לבוא ולראות את הדברים בעיניו.
בנוסף, כבר עמדנו בעבר מול נסיונות להכחיש את המציאות, עד שבאו והודו מפיהם ומפי כתבם כי ישנם כ-4000 בחורים ואברכים שהסתבכו בסכנת הסרת מעמד בן ישיבה. אז אין טעם לחזור ולדוש בטענות שוא שכל מי שהשמיע אותן כבר "הוחזק כפרן" לעין כל.
בד בבד יש להדגיש, כי עצם הנסיון להעביר את הויכוח לזירת הבחינה הפרסונלית של כל מקרה ומקרה, מהווה הסחת הדעת מעצם הבעיה.
יש לאחוז את השור בקרניו: מאבק היהדות החרדית צריך להתנהל נגד עצם חוק הגיוס, שמטרתו שינוי טוטאלי מהמצב שהיה נהוג עשרות בשנים, במטרה להביא לחילון של הציבור התורתי. הבעיה היא, כאמור, בעצם ביטול הסדר "תורתו אומנותו" וחקיקת יעדים ומכסות (שעל כך הצהירו בקדנציה הקודמת כל הגורמים הפוליטיים החרדיים והעתונים המפלגתיים שלא יסכימו בשום אופן לכל פשרה של מכסות ויעדים). מתכונת זו לכשעצמה מהווה איום קיומי.
כדי לסבר את האוזן, ננקוט במשל הבא: נניח שבאחת מבירות מדינות אירופה יודיע השלטון כי החליט להגביל את חיי הדת, וכי יאפשר קיום סדרי תפילה בבתי הכנסת, רק באם יוסדר מעבר של אלפיים יהודים מדי שנה לקהילה הקתולית המקומית. החוק יקבע גם כי לא תונהג כל כפיה ואותם אלפיים יתבקשו להתבולל מרצונם הטוב, אך כל עוד לא יעשו זאת, לא תתאפשר פתיחת בתי הכנסת בעיר. ברור לכל אחד, כי ברגע בו יעלה רעיון מחריד שכזה, יקום קול זעקה נגד גזירת השמד.
אך מה יעשו בני הקהילה באם יקום איזה "אויבער-חכם" וישאל: מה הבעיה? וכי ראיתם כבר יהודים שהמירו דתם בגלל החוק החדש?" תביאו לי רשימות עם תעודות זהות"
נמשיך הלאה: במסגרת החוק יקום צוות ממשלתי מיוחד להגשמת המשימה וצוותי מסיון ידאגו שיהודי המקום יעמדו ביעד שהוצב להם. מה אז ?
אולי בעצם עדיין אין בעיה, עד שלא יתקבלו נתונים מדוייקים מי נפלו ברשת. וגם אז צריך לבדוק היטב את הרשימה השמית, אולי מדובר בס"ה ביהודי שממילא סבל מבעיות אמונה, אולי רעהו הלך לכנסיה רק כדי לנקום בגבאי שלא נתן לו "שלישי", וזה סתם טעה בדרך וחשב שהגיע לאיזה בית כנסת חדש, וכו' וכו'. בקיצור, אין כאן שום גזירה; אל תחוללו מהומות עד שנבדוק את כל הנתונים"
אגב, יש להעיר כי ע"פ כל התירוצים המקוריים וההצטדקויות היצירתיות שמושמעות ללא הרף בשנה האחרונה כדי לטעון כי "אין גזירת גיוס", א"כ איגלאי מילתא למפרע שסתם הפחידו את הציבור לפני כארבע שנים, כאשר נחקק חוק לפיד. אז כזכור נתכנסו כינוסים להשמיע קול זעקה והכל הזהירו כי העיירה בוערת וכו'.
למה? מה בסך הכל קרה? מישהו יכל להראות אז שבחור אחד נעקר או ייעקר מהסטנדר בגלל החוק? מישהו יכל להראות רשימות, עם שמות ותעודות זהות?
הרי בס"ה החוק קבע אז מנגנון מתוכנן של יעדי גיוס וזכינו עתה שזרח אור החכמה על העסקנים הפוליטיים וגילו כי ישנה דרך פשוטה למלא את היעדים "בהכשר", ע"י שיגור לצבא של בחורים מסויימים שיוגדרו כנושרים או כאלה שלא מילאו את הפרוצדורה והתקנות והם יהיו "כפרה" על כולם.
אמנם החוק קבע מנגנון הרסני שלאחר כמה שנים יביא לגיוס המוני, אבל מה הבעיה? הרי "אקדומי פורענותא לא מקדמינן" (או, בלשון אחר, ע"פ העיקרון המקודש שנמסר לח"כים איש מפי איש עד לאוצר ההומור היהודי העממי – "ימות הפריץ או הכלב").
אלא מאי? – כל מי שעיניו בראשו ומוח בקודקודו יודע שכאשר באים לגזור גזירה נוראה הנוגעת לקיום הדת, לא מחכים עד אשר אפשר למשש את הצרה בידיים, אלא זועקים מבעוד מועד, בטרם תהיה בכיה לדורות. על אחת כמה וכמה במצב העכשוי, כאשר המנגנון הנורא כבר עובד ומאבד נפשות יקרות מדי יום ביומו.

האם בכל השנים הורו גדולי ישראל שאין למנהלי הישיבות לתת אישור לקבלת דיחוי אלא אך ורק למי שתורתו אומנותו, ואילו עתה נשמעת דרישה חדשה שלא להתחשב בתנאי זה.

ראשית, יש להזכיר שוב, בכל השנים פעל הסדר "תורתו אומנותו" שגדולי הדור שמרו עליו מכל משמר. עתה אנו במצב שממילא ההסדר פקע, ולפיכך כל השוואה למצב בעבר היא ממילא מופקעת מעיקרה.
ולעצם הענין, מעולם לא היה מצב שגדולי הדורות עודדו מאן דהוא ללכת לצבא שמהווה כור היתוך לחילוניות. כל השאלה היתה באיזו דרך להיפטר מסכנה רוחנית זו. מי שעמד בתנאי של "תורתו אומנותו" קיבל דיחוי מהישיבה, ומי שמצבו עמד בסתירה גלויה להגדרה זו (כפי שיוסבר להלן), דאג לפטור עצמו בדרכים אחרות. (אין הכוונה רק לפטור על בסיס רפואי או נפשי. ידוע שהיו תקופות שהצבא העדיף לפטור חרדים בנימוק של "בלתי חיוני לצה"ל", וישנם רבים שמחזיקים תעודות פטור מסוג זה).
נזכיר את המכתב שכתב לאחרונה הגה"צ רבי אהרן זאב גרוסברד שליט"א, מנהל רוחני דישיבת פוניבז', שהעיד אודות רבנו הגדול מרן האבי עזרי זיע"א: "וכך הורה לי מו"ר מרן הגרא"מ שך זצוק"ל שכעת אנו עומדים בערב יום הזכרון לפטירתו, לעזור ולסייע לאלו הבחורים, שגם אם קשה להם בלימוד התורה, מ"מ שלא ילכו בשום אופן לצבא השמד. רה"י זצ"ל שלחני לסייע לאותם בחורים נחשלים בכדי שיעמדו בניסיונות, ועוד אמר לי שכל אחד יכול להיות מגדולי הדור. ולכן פשוט שצריך לסייע ולהציל כל נפש".
אכן, כידוע, היו תמיד דרכים שונות להיפטר משירות צבאי, (כפי שמקובל עד היום, גם בקרב צעירים חילונים שנפטרים מהשירות). ועל כן גדולי התורה אמרו שכל אחד שנאלץ לעזוב את הכולל, כדי לעסוק לפרנסתו וכדו', ימצא כל דרך אחרת להיפטר מהשירות. אמנם, היו כאלה שרצו לצאת ולעסוק לפרנסתם, והחליטו שאינם רוצים להיפטר בדרכים אחרות, והתעקשו בדווקא להיפטר באמצעות דיחוי על בסיס "תורתו אומנותו", ועל כך הורו גדולי התורה שאין לעשות זאת, כי בנקל יגלו שמדובר באדם שעובד לפרנסתו והדבר יטיל חוסר אמינות בכל מסמכי "תורתו אומנותו" שינפיקו מנהלי וראשי הישיבות.
יש להבהיר באופן חד-משמעי, כאשר היה מדובר בעבר שאין לתת אישור "תורתו אומנותו" למי שאינו כזה, לא היתה הכוונה למסרים המתעתעים שנשמעים היום כאילו בחור ראוי לאישור זה רק אם הוא "לומד באמת באמת וברצינות". מעולם לא מנעו מבחור לקבל אישור רק משום שביזבז זמנו, התבטל שעות ארוכות, או אף בילה מפעם לפעם את זמנו בצורה שאינה הולמת.
על אף שכל ראש ישיבה ראה בכאב את התנהלותם של בחורים כאלה, אך ידע שחלילה וחס להכניסם בסכנת גיוס, שכן כל עוד הם בסביבה תורתית יש להם סיכוי לשרוד רוחנית (כדבריו הידועים של מרן הסטייפלר בפרשת ויצא) אך ברגע בו יפלו לזרועות הצבא – נחרץ גורלם לשמד רוחני בלתי הפיך.
ההקפדה היחידה בענין "תורתו אומנותו" היתה רק כאשר מישהו בחר רשמית לעבוד לפרנסתו, שדבר זה עומד בניגוד גלוי לכללי הדיחוי.
כך גם נכתב בפירוש במכתבו של מרן הגרא"מ שך שצוטט לאחרונה, כי הזכות לקבל דחיה משירות צבאי היא "אך ורק בתנאי שתהא תורתו אומנותו ולא יעסוק בשום עיסוק חומרי". בשום אופן לא נאמר כי הישיבות יגבילו קבלת דיחוי למי שאינו שוקד על תלמודו או אינו עומד בדרגה הרוחנית המושלמת ככל חבריו. (אגב, בכלל יש להיזהר לנסות ולהסיק מסקנות הלכתיות והשקפתיות מציטוטים שנכתבו במטרה להניח דעת השלטונות במצב שבו אין ידינו תקיפה. כשם שלא יבוא אדם לטעון בראותו את הקדמות כל החיבורים של ראשונים ואחרונים שבהם נכתב כי "בכל מקום שמוזכר גוי או עבודה זרה הכוונה רק לעובדי כוכבים הקדמונים" וכו', כי יש להסיק מכך להלכה כי הנצרות אין לה כל סרך ע"ז ולגויים של זמננו אין דין נכרי).
להשלמת התמונה יש להזכיר את הוראתו האחרונה של רבינו הגדול זצוק"ל בענין זה.
בשנת תשנ"ח החלו להישמע דיבורים על שינוי הסדר בני הישיבות. כמובן שגם אז איש ל א העלה בדעתו שאפשר בין לילה לגייס בכפיה את כלל בני הישיבות, אלא שפוליטיקאים חילוניים חזרו על הבליהם כי ידאגו לגייס רק "מי שלא לומד ברצינות" וכו' וכו'.
על כך השמיע אז מרן זצוק"ל את הוראתו הידועה. הדברים פורסמו בגליון "יתד נאמן" ביום כ"ה באייר תשנ"ח, ונצטט אותם מילה במילה: "רבותי, תדעו שאיסור גמור ללכת לצבא – וצריך למסור הנפש על זה. כל אבא צריך לשמור ולהשגיח על ילדיו, כי איסור גמור לשלוח את בניו לצבא. תפרסמו בשמי ובשם כולם, שאסור לשלוח הילדים לצבא – ואין להרשות להם לקחת. אין לי כח לדבר יותר, תפרסמו בשמי בכל מקום".
דברים מרטיטים אלה היו אז לשיחת היום וכל תלמידיו הנאמנים של מרן הבחינו היטב בשינוי סגנון מהותי שנשמע באותה אמירה נוקבת. אם עד אז דובר בעיקר (עכ"פ בנוסחאות הרשמיות) שיש לפטור בן ישיבה מהצבא כדי שלא יתבטל מתורתו, נקט מרן הפעם לשון של "איסור" בעצם, וחזר שוב ושוב כי "איסור גמור ללכת לצבא". זאת ועוד: אם תמיד היה מדובר שהישיבה ורבניה הם שאחראים לשמור על הבחור מפני גיוסו, הפעם ייעד מרן את
הוראתו וכיוון דבריו אל ההורים: "כל אבא צריך לשמור ולהשגיח על ילדיו, כי איסור גמור לשלוח את בניו לצבא".
כי ברגע בו נודע על סכנת גיוס. ובפרט כאשר נשמעו הכרזות מתעתעות לפיהן כביכול ייבדק כל בחור עד כמה הוא באמת לומד ובן ישיבה, היה צורך לחדד את הדברים כי מדובר באיסור בעצם, איסור גמור, וכי גם אם חלילה הבחור אינו זוכה לחסות של ישיבה קדושה -צריך "כל אבא לשמור ולהשגיח על ילדיו, ואין להרשות להם לקחת".
יש להוסיף עוד נקודה מרכזית: ע"פ דעת רבותינו, מה שמתחולל בשנים האחרונות הינו מעל ומעבר לשאלת מתן האפשרות ללמוד ללא הפרעה לבנ י הישיבות. מדובר בנסיון מהותי לשנות את כל רוחו של הציבור החרדי. כפי שכתב רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל במכתבו הנודע מחורף תשע"ב, התופעה של ייסוד של "מסגרות צבאיות חרדיות", כמו גם "אקדמיה חרדית" וכדו', מהווה נסיון מסוכן של יצירת "חרדיות חדשה" שאינה מתבדלת מהעולם החילוני. אין כאן המקום להרחיב בנקודה זו, אך בור שגם מבחינה זו אין כל מקום להשוואות עם התקופות שבהן לא עמדנו מול מיתקפה כוללת שכזו.

גם אם יש צורך למחות, אבל תמיד התנגדו להפגנות אלימות ואף להפגנות שאינן מאושרות ע"י המשטרה.

נושא המחאות וההפגנות כבר התלבן בהרחבה במאמר קודם. אלא שלאחרונה נעשה נסיון להטעות באמצעות הבאת "תקדימים" שאינם כלל ממין הטענה.
הובאו מאמרים ומכתבים חריפים שנכתבו נגד "ברית הקנאים" שהציתו באש מכוניות של מחללי שבת או ביחס למקרים שבהם נזרקו בקבוקי תבערה לחנויות תועבה.
כל הדוגמאות הללו אינן קשורות למערכה הנוכחית, לא מצד אמצעי המחאה ולא מצד הנושא של המחאה.
ראשית, איש מהמוחים אינו נוקט באלימות. בוודאי שלא מציתים מכוניות ולא זורקים בקבוקי תבערה. במחאות בני התורה לא תמצא אפילו פח אשפה בוער, לא יושלכו אבנים ולא יכו באגרופים. כל המחאה מתבטאת אך ורק בהתכנסות המונית ברחובה של עיר מתוך שירה נרגשת. בני התורה נוקטים במחאה פאסיבית בלבד ואף סופגים מכות אכזריות בלא להגיב כלל. עיתונאים חילוניים שרואים את המחזה, יוצאים מכליהם. אז אין כאן כל רבב של אלימות.
בנוסף – מה הנושא שעל סדר היום. מאז ומעולם הבחינו רבותינו בין מאבקים הנוגעים לצביון החילוני, שהם בדרגה שניה, לבין מאבקים חיוניים על עצם קיומו של הציבור החרדי.
הפגנות לכשעצמן התקיימו בשורה ארוכה של מאבקים, וכבר צוטטו מקרים רבים בעבר. אבל הפגנה על נושא קיומי כמו גזירת הגיוס, היתה רק כאשר עלתה גזירת גיוס בנות. אז התקיימו גם התקיימו הפגנות שאינן מאושרות, כמו ההפגנה הידועה של נשים בנות חרדיות בפתח בנין הכנסת דאז. אין צורך לציין כי השתתפות נשים בהפגנה מהווה צעד ייחודי וחסר תקדים, אך מ"מ הורו גדולי הדור ההוא כי מכיוון שהגזירה מוטלת עליהן, חובתן להביע מחאה ברחובה של עיר.
כותרות העתונות של אותם ימים כתבו על היחס האלים של המשטרה ודיווח: "הנשים החרדיות הסתערו על הכנסת" (כנראה, הנציגים החרדיים דאז לא חששו לכבודו של "משמר הכנסת" כמו מלחכי הפינכא של ימינו.).
כללו של דבר: אמנם, אין דרכנו בהפגנות סוערות על כל נושא דתי ובכל מאבק שהוא. רק במקרים יחודיים כאשר מדובר בגזירת שמד ואין בידינו כל דרך אחרת להביע מחאתנו.
את השאלה האם לצאת למחאה פומבית, כמה ואיך, קבעו תמיד גדולי הדורות, בכל נושא לגופו, וכך נוהגים גם עתה בני התורה לאורם של מרנן גדולי הדור שליט"א.

לסיום: כיצד ניתן להסביר את העובדה שישנם מי שמקדישים כל כוחם כדי לשכנע את הציבור שאין גזירת גיוס?

זו באמת שאלה נוקבת שעולה בשנים האחרונות וכבר פורסמו בעתוננו דברים בענין זה, ואכמ"ל.
אגב, אין זה מובן גם מה הצורך המעשי לדבר דווקא עתה אודות החוק האומלל, לאחר שהתברר כי גם השאיפה להניח דעת הבג"ץ לא הועילה כלל, וכל המחוקקים עומדים בפני שוקת שבורה.
אין ספק שדבר זה גופו מעיד על כוחה של "תקופת ההסתגלות" והשפעתה המחלחלת. בתחילה שימשו רק הח"כים כמשתפי פעולה נאמנים של השלטון, ובשלב שני יצאו שורה של מסבירנים לדברר את החוק והשלכותיו.
אך שאלה גדולה יותר שמענו השבוע מפיהם של גדולי תורה שליט"א. מילא לבלרים הכותבים מאמרים בעתון, מילא פוליטיקאים הנושאים נאומים בכינוסים מפלגתיים – ניחא. אבל מה המקום לעשות זאת במעמדים תורניים מיוחדים.
אנו יודעים שמרביצי התורה מנצלים ארועים מיוחדים כדי לעורר את הלבבות להתחזקות בתורה ויראה. והנה, לנגד עינינו תופעה שעוררה תמיהה רבתי בקרב הציבור, מעל ומעבר לעצם חילוקי הדעות.
מה המקום לנאום פוליטי ב"שיעור פתיחה של תחלת הזמן". זה המקום והעיתוי? מה הסיבה להקדיש כינוס אלפי בוגרים של ישיבה קדושה לצורך רטוריקה פולמוסנית גרידא, כאשר כל המסר בנאומים הללו מתמצה במאמץ בלתי נלאה להוכיח שאין כל גזירה מאיימת מעל עולם התורה, לדברר את אנשי השלטון ולהצדיק את ההתנהלות הפוליטית, תוך מיתקפה עזה על בני תורה ורבותיהם. מה הבשורה הגדולה שלשם כך יש להקדיש "שיעור פתיחה" ו"כנס בוגרים" ? איך זה נראה ומצטייר בעיני התלמידים?
איננו יכולים להימנע מההסבר שאמרו גדולי תורה, ונשתדל לכתוב זאת בזהירות האפשרית. כבר הובא מכתבו של רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל אודות סכנת המוסדות המכונים "ישיבות תיכוניות". (מכתב מיום ו' באייר תשל"ו, מכתבים ומאמרים ד'). רבינו הגדול עמד על נקודה עמוקה: החשש מפני השפעת מוסדות אלה על עולם התורה והדור כולו, לא רק בשל החשש שמי שייקלע אליהם יסור מלימוד התורה, אלא גם מפני אלה שאמנם יינצלו בנס מסכנה זו, אך לא יצליחו לנקות עצמם לחלוטין מההשפעה המורעלת של המקומות הללו.
וכך כתב: "העיקר שבעיקרים בזמננו מה שאפשר לעשות הוא מה שנוגע לחינוך. הן ביסוד בתי ספר חרדיים וביסוד ישיבות קטנות וישיבות גדולות בלא שם תערובת זר. כי בהכרח כשיש תערובת מחכמות חיצוניות משתנה ההשקפה האמיתית ויוצרת זיוף בדעת התורה המסורה לנו מדור דור וח"ו תשתכח
תורה מישראל. כי כשיש האלף הנכנסים לחדר והאחד היוצא בסוף להוראה שלם בתורתו, אבל אם האחד היוצא להוראה לא יהיה שלם וחזק, הפסדנו הכל. ולכן מה רבה העבודה בשביל אלו השרידים צעירינו אשר ממשיכים ללמוד בישיבות הקטנות והגדולות שלא שלטו בהן דעות עקומות והשקפות כוזבות, והם השומרים על גחלת התורה שלא תכבה ח"ו".
מקובלנו אפוא כי "כשיש תערובת מחכמות חיצוניות משתנה ההשקפה האמיתית ויוצרת זיוף בדעת התורה המסורה לנו מדור דור" ורק בישיבות הקדושות לא שלטו אותן "דעות עקומות והשקפות כוזבות".
הדברים נכונים במיוחד ביחס לשאלות הנוגעות לחובת ההתבדלות מהעולם הכללי. מטבעם של דברים, מי שהתפטם בצעירותו מחכמות העולם, עומד בסכנה מיוחדת של הערכה סמויה לסביבה הכללית, ובוודאי שאינו רואה את עוצמת הסכנה כפי שרואה זאת מי שהתחנך בד' אמות של הלכה בלבד, בקדושה מלאה. מכאן עלול להתפתח מבט מעט מתירני ופשרני שאינו מפנים כל הצורך את ההכרח בהיבדלות מוחלטת מכל סממן חילוני. לעיתים זה לא מורגש עשרות בשנים, ו"קופץ" לפתע בסיטואציה מסויימת. (וגם גדולי ישראל מובהקים חששו בעצמם מפני השפעה נסתרת כזו).
כמובן שאין להכליל וישנם כאלה שיצאו ממקומות מסוג זה כאשר כל ימיהם הם עמלים על עצמם לשרש כל בדל של השפעה, ובפרט כאשר מגיעים למצבים של מאבק מול החילוניות ומפעליה, הם מחדדים עמדתם בצורה חד משמעית כדי להדחיק ולהרחיק כל זיק מן העבר.
אך מי שאינו מודע לכך די הצורך, עלול להגיע למצב נורא של "זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי", עד כי אותה "גירסא דינקותא" עלולה לפעפע בו כארס של עכנאי, ובעת נסיון יהיה ח"ו "חוזר וניעור" לקדמותו. ועל כך חשש רבינו הגדול זצוק"ל כי "אם האחד היוצא להוראה לא יהיה שלם וחזק, הפסדנו הכל".
אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר. הדברים הבאים נכתבים בבחינת אולי ואולי. למרבה הכאב, ישנו צד השוה בכל הדוברים הראשונים שנחלצו בשנה האחרונה לצאת מגדרם, לעמוד על במות פומביות או לפעול בע"פ ובכתב בארץ ובחו"ל כדי לשכנע בלהט פנימי כי "אין גזירת גיוס, אין שום בעיה כלל".
כיוון דאתינן להכא, אולי הדרך היחידה לשכנע במקרים אלה היא ציטוט דברים של אחד מחכמי האומות – "חכמה בגויים תאמין" – שביטא בלשונו את הסכנה שבהטמנת ראש בחול, דוגמת הנסיונות לשכנוע עצמי כי "זו רק בעיה של אחרים", כפי שהובא בתחילת הדברים.
מאמרנו נפתח בתיאור הגישה של אגואיזם טהור שמאפיין את אלה שמתייחסים באדישות לכל האלפים שנלקחים לצבא השמד, ובלבד "שאצלי בישיבה אין בעיה" ו"אני את נפשי הצלתי"
ובכן, בתקופת השואה חי בגרמניה איש רוח נכרי שהיה ממתנגדי השלטון הנאצי, שנשא שוב ושוב נאום תחת הכותרת: "לא השמעתי את קולי", שבו מחה כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם מול עוולות המשטר:
"כשלקחו את היהודים – שתקתי, כי לא הייתי יהודי. כשלקחו את חברי האיגודים המקצועיים, לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי. כשלקחו את הצוענים -שתקתי, כי לא הייתי צועני. ולבסוף באו לקחת אותי – אבל אז כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן