"מדי האסירים הם אות כבוד לתורה וללומדיה. באשר הם מבטאים את הסירוב לשתף פעולה עם הגזירה"

בטרם התקבלה הסכמתו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א לסירוב לבישת המדים, הסתפקו בני העליה אסירי עולם התורה, האם לבישת מדי האסירים נחשבת כ'ערקתא דמסאני', שבשעת הגזירה חייבים למסור עליו את הנפש? * משגיח דישיבת כנסת יצחק הגאון הצדיק רבי טוביה נוביק שליט"א השיב שהיות שמדים אלו אינם מדי צבא, אלא ההיפך, מדי אסירים סרבני גיוס, ממילא אין כאן כניעה לדרישתם אלא הודעה שאנו מסרבים לשתף פעולה עם הגזירה, ובגדים אלו הם עבורנו בגדי כבוד. * כאמור, מאז התקבלה הסכמתו של ראש הישיבה לאי לבישת מדי האסירים והעדפת הישיבה בבידוד, כשבין היתר הרווח המיידי הוא פטור ממטלות הכלא הצבאי, החליטו מספר מאסירי עולם התורה לפעול בגישה זו, והביאו ללחץ חסר תקדים ברשויות הצבא מאחר ומספר חדרי הבידוד בכלא הצבאי מוגבלים // אסיר עולם התורה בראיון מרתק למגזין 'כל השבוע' של ביטאון עולם התורה 'הפלס'.
המעצר במגרש הרוסים

מתי בעצם הבנתם שאתם הולכים לפתוח את זמן חורף בישיבת 'מהר"מ מרוטנבורג'?
"נעצרנו במחאה שהתקיימה בירושלים ביום חמישי כ"ח בתשרי. היינו קבוצה של כעשרים וחמישה בחורים ואברכים מבני העלייה, יחד עם עוד אחרים שכבר לא חלה עליהם הגזירה, או כאלו שעדיין לא הגיעו לכלל חובת גיוס. בתחילה הוחלט שאף אחד אינו מזדהה, בתקווה שכך אולי ישחררו אותנו, אך חלק מאתנו זוהו כבר בשלבים הראשונים והועברו לרשויות הצבא. ככל שעברו השעות והבנו שהשבת תעבור עלינו בבית המעצר, הכנו את עצמנו לשבת ר"ח בשירה נרגשת של 'ק-ה אכסוף נועם שבת' ושל עוד ניגונים שחיזקו ועודדו מאוד, גם את אלו שבאופן טבעי חששו מהעתיד הצפוי לנו".
"כבר בשבת הראשונה במעצר במגרש הרוסים, החלה תקופת הרוממות והאמיצות, הנמשכת בכל עוצמתה אצק? אלו שעדיין מקדשים שם שמים בישיבת 'מהר"מ מרוטנבורג', וגם אצל אלו שכבר שבו להיכלי הישיבות שמחוץ לחומות הכלא. חילקו אותנו לשתי קבוצות; באחת היה מניין וכך הם יכלו להתפלל לעצמם, ואני ועוד שבעה היינו בחדר לבדנו, ובכל תפילה העבירו לנו עוד שניים מכלל העצורים שומרי שבת להשלים מניין. קשה לי לתאר את התפילות המרגשות שעברו עלינו בשבת הזו. אם זה ה'נוסח' של ה'ברכו', ה'קדיש' וחזרת הש"ץ ש'הושאלו' מהימים הנוראים שלא מכבר עברו עלינו, ואם בהלל שטרם נשמע כמוהו בבית מעצר כלשהו, בהתאמת ניגונים מתאימים לכל קטע בהלל, ששיאו היה באמירת 'אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא' כהכנה לימים הבאים. רק אציין שאת תפילת שחרית, הלל ומוסף סיימנו לקראת חצות היום…"
"לקראת תפילת מנחה סירב הסוהר הממונה לצרף אלינו שניים נוספים, וככל שהוספנו לבקש זאת, הוא התעקש ועמד בסירובו. חשבנו לקרוא בשמו של סוהר שאינו מבני ברית, אולי הוא ימלא בקשתנו, אך לפתע הבזיקה במוחנו ההברקה, מדוע אנו פונים בבקשה לסוהר? נבקש מהקב"ה בעצמו! נקרא לסוהר ובכוון לריבונו של עולם; כדברי הגר"א על אסתר המלכה, שכל פנייה שלה לאחשוורוש הייתה מכוונת לבורא העולמים. ברגע שאחריו החלטנו לדלג גם על השתדלות זו, ולקרוא ישירות לקב"ה. התאספנו כולנו למרכז החדר והתרכזנו בסגולה הנודעת מפי הגר"ח מוואלוז'ין של 'אין עוד מלבדו', וזעקנו יחד 'טאטע' (אבא) פעם אחת, 'טאטע' פעם שנייה, ולאחר הפעם השלישית, לא להאמין, נכנע לבו, והוא מעצמו הביא לנו שני עצורים שומרי שבת להשלים לנו מניין.
כהודאה לד' על הארת פנים שזכינו לה, זימתו מלבד 'מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר' שרגילים לומר, גם את 'מזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ', באותו לחן של המזמור הקודם. האווירה של השבת המופלאה הזו שעברה עלינו בשמחה ובשירי זמרה וברגש ללא הרף, יחד עם התחושה וההבנה איך יד ד' מלווה אותנו כל רגע – הכינה אותנו לקראת ימי הרוממות וההתעלות בתורה, אותם התחלנו בישיבת 'מהר"מ מרוטנבורג', וממשיכה גם כעת כל אחד במקום לימודו".
"אני חושב שהשירה העוצמתית מלאת הרגש וההתרפקות בערגה לסייעתא דשמיא, החל מרגעי המעצר ועד לשעה שבה הוסגרנו לרשויות הצבא – נתנה לנו כוח בלתי יתואר לעמוד בלחצים הרבים בחודש הבא אחריו, זאת בשים לב שבכלא הצבאי עם כלליו הנוקשים, אסורה השירה המשותפת כמעט באופן מוחלט".
בהמשך יסופר איך בכל אופן נשמעו ברמה זמירות השבת בכלא הצבאי, ועל שינוי הוראות השיחה בחדר האוכל, כדי למנוע מבני העלייה להגיע חלילה למה שנאמר על 'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה'.

"השב שכינתך לציון" איך הסתדרו בכלא הצבאי עם המסדרים

לאחר שביום ראשון בשעות הצהריים הוחלט שנזדהה, הועברנו לרשויות הצבא. היינו יחד ברכב האסירים כחמישה עשר בחורים, התחלנו לדבר בינינו איך מתמודדים עם הניסיון שלפתחו אנו מוטלים. העלינו נקודות שונות שבהן עלול להיות חיכוך בין רצונות הנהלת ופיקוד הכלא לבין דרישות וחובת ההלכה; אם ביחס למסדרים עם שלל הבעיות הקשורות בהם, כשאנו בני העלייה אמורים להתחשב במחללי שבת ולהתייחס אליהם, ולבצע בלי לפצות פה את כל הוראות ופקודות הכלא, ואם ביחס ליתר הבעיות העלולות לצוץ. דנו גם בדרכים לשמירה על כללי ההלכה ועוד.
בהמשך שוחחתי עם כמה וכמה מבני העלייה, וכולם הגיעו למסקנה, שליבון הדברים וההחלטות המשותפות איך להתייחס לכל בעיה, היו לכולם משענת ועוגן בכל ימי השהות בישיבת 'מהר"מ מרוטנבורג', גם לאחר שהופרדנו לבתי כלא שונים ולקבוצות ואגפים אחרים.
ההחלטה הראשונה הייתה לחיות באופן מתמיד עם דברי הגר"א, שכבר הוזכרו לגבי אסתר המלכה. זו גם הייתה דרכם של הצדיקים בכל הדורות, שבעת עשיית פעולות של השתדלות להצלה, לא התכוונו בפנייתם לאותו נכרי או רשע, אלא לקב"ה. וכך מסביר הגר"א את מה שאסתר באמירתה 'איש צר ואויב' הצביעה על אחשוורוש: מרוב שהייתה שקועה במחשבה שפנייתה האמיתית היא לבורא עולם, לא שמה לב והצביעה על אחשוורוש.
כך החלטנו כולנו, שבצעקה הידועה המתבקשת במסדרים 'הקשב', אין כוונתנו כלל למפקד זה או אחר, אלא כלפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ש'יקשב וישמע הצגים לעומו לבקש רציון'. במחשבה שאין לנו איתם שום שייכות כלל, והם מטמאים במגע ומשא וכו', לא נוצר שום קשר של הערכה וחשיבות למפקדי הכלא הזוטרים והבכירים, ובוודאי לא חיבור וקשר עם יתר האסירים".
"בפועל", מספר הבחור משה, "פעלנו בצורה אחרת לגמרי. אם בכך שעשינו עצמנו צועקים ובעצם לא אמרנו כלום. והדבר לא ניכר בקבוצה של עשרות אנשים, ואם כשאמרנו 'אין עוד מלבדו', 'לישועתך קיוויתי ד", 'אנא ד' הושיעא נא' וכיו"ב. לא פעם שאלו אותנו יתר האסירים: מה אתם מתפללים במילים הללו? כך בעת שנעשתה ספירה בשהותנו בתאי הכלא, צעקנו 'השב' הדומה לדרישתם, והוספנו 'שכינתך לציון' בלחש.

לבישת מדי האסירים

הדבר הראשוני שעמו התמודדנו כשהגענו למתקן הכליאה, היה לבישת מדי האסירים. היה זה בטרם התקבלה ההסכמה של רבנו מרן ראש הישיבה לסירוב לבישת המדים. עמדנו בפני שאלה לא פשוטה: האם הדבר נחשב כ'ערקתא דמסאני', שבשעת הגזירה חייבים למסור עליו את הנפש? התקשרנו מיד לגאון הצדיק רבי טוביה נוביק שליט"א, המשגיח בישיבת כנסת יצחק – חדרה, ויחד הגענו למסקנה, שהיות שמדים אלו אינם מדי צבא, אלא ההיפך, מדי אסירים סרבני גיוס, ממילא אין כאן כניעה לדרישתם אלא הודעה שאנו מסרבים לשתף פעולה עם הגזירה, ובגדים אלו הם עבורנו בגדי כבוד.
עד כדי כך הרגשנו שבגדים אלו הם אותות הצטיינות ללובשיהם שבשבתות, בהן בחל מהזמן אין חובה ללבוש את מדי האסירים, התלבטנו האם להישאר במלבושי הסרבנות או לעטות עלינו בגדי שבת. באותם באותם רגעים נזכרנו בדברי החזון איש זצוק"ל על בגד שהוכתם בשבת – שהכתם מהווה אות כבוד לשבת למי שאינו מסיר אותו. כך חשנו שמדים אלו הם אות כבוד לתורה וללומדיה ואין חובה להסירם".

אלרגיה לחלול שבת וסביבה חילונית; "כיום אין כזה דבר שבחורים מבני העלייה שאינם מתייצבים ישהו בחדרים בהם ישנם מכשירי צפייה"

"דבר נוסף שכל מוסרי הנפש שאינם משתפים פעולה עם הגזירה חייבים לדעת", אומר הבחור משה נקש, "הוא יצירת הרושם הראשוני של בן העלייה בשעת העברתו לרשויות הצבא וברגעי קליטתו בשערי הכלא. ככל שהם יבינו שבני העלייה אינם מוכנים לקבל כל שינוי באורחות חייהם ובסדרי לימודם, וכי נגרם להם סבל דנפש' מדיבורים לא מתאימים או מחילולי שבת – כך יבינו דאחראים ויתאימו את תנאי הישיבה בכלא, לא בעב במחיר של שינוי מהוראות ומפקודות בסיסיות", כפי שניווכח בהמשך השיחה.
בשעה שהגענו לשערי הכלא נתבקשנו לענות על שאלון עם פרטים רבים. אחת השאלות הייתה: 'האם יש לך רגישות לדברים מסוימים? אתה אלרגי למשהו?' עניתי מיד 'כן! אני אלרגי לחילול שבת ולהימצאות בסביבה של חילונים!' האחראים הזוטרים לא הבינו מה אני אומר ולמה כוונתי, והם העבירו אותי למפקד בכיר יותר, ששוב שאל אותי את השאלות הללו: 'האם אתה אלרגי למשהו, והאם יש לך רגישויות לדברים מסוימים ?' אני שוב עונה: 'כן, לחילול שבת ולהימצאות בסביבה חילונית!' 'למה אתה מתכוון?' הוא שואל, ואני מסביר ומפרט: 'לראות חילול שבת, זה דוקר אותי ופוצע אותי, ואני פשוט לא מסוגל לראות את זה'.
עמדו שם קבוצה של מספר מפקדים מחללי שבת, הם הרימו גבה ולא האמינו שכך אני אומר. הם כן הבינו שכדאי לשים אותי בקבוצה של שומרי שבת. זה דבר משמעותי מאוד, וניתן לי משום שברגע הראשון העמדתי אותם על הדברים שעליהם אינני מתכון להתפשר".
"אני רוצה להתייחס", אומר בן העלייה, "לנושא של מכשירי הצפייה. שמעתי שכתבתם ב'הפלס', שיש התחשבות מצד כלל האסירים לא להפעיל מכשירי צפייה בסמוך לבני העלייה גיבורי החיל. זה לא מדויק. למעשה, בעקבות מאבקם העיקש של הבחורים היראים והשלמים שלנו, שסירבו להיכנס לתאים עם מכשירים אלו, הם נכנעו. כיום אין כזה דבר שבחורים מבני העלייה שאינם מתייצבים, ישהו בחדרים שיש בהם מכשירים כאלו, ואין צורך כלל לדבר על זה".

סדרי ישיבת המהר"ם מרוטנבורג – סניף צריפין (כלא 4)

איך היו סדרי הלימוד שלכם בכלא? ואיך הסתדרתם בחברותות?
"האמת היא שבתחילה הושיבו אותנו כולנו יחד באותם חדרים, אך בעקבות 'מידע מודיעיני' שאנחנו עלולים 'למרוד', העבירו אותנו לקבוצות שונות. התחלנו להתווכח ולומר שאיננו מוכנים לכך, ולמחרת כבר החזירו אותנו לשהות בקבוצות מיוחדות משלנו. הם אמנם לא הושיבו את כולנו בחדר אחד אלא פיזרו אותנו בחדרים סמוכים, שבהם יכולים על פי החוק הצבאי לשהות רק שלושה כלואים בלבד. כך היינו מחולקים כשתשעה שוהים בחדרים סמוכים זה לזה, ואילו שישה אחרים באגף אחר.
משמיא זיכו לנו שכל לומדי מסכת גיטין התקבצו לאותם שלושה חדרים, כך שיכולנו כל העת ללמוד יחדיו ואפילו לומר 'חבורות' בלילות. בני העלייה נצמדו לחלונות המסורגים של התאים, שוקלים וטרים בעומק הסוגיות בלבת אש ובחדוותא דאורייתא. סייעתא דשמיא מיוחדת הייתה לי: היינו בצוותא שלושה בני עלייה מישיבת פוניבז' באותו חדר, והתחושה הייתה שאנו בעצם ממשיכים את הלימוד בישיבה, בלי שום הבדל".
בן העלייה מדגיש, שהדברים נאמרים ביחס לשהות בכלא 4 שבמחנה צריפין, בו שוהים לפחות חודש שלם אלו שנשפטו לתקופות מאסר ממושכות.
"בשלב הראשון, עד שקיבלנו את המשלוחים המרובים מרבני 'הוועדה להצלת עולם התורה', למדנו בגמרות שלקחנו מבית הכנסת של הכלא. בהמשך כבר היו ברשותנו כל הספרים שבן ישיבה צריך בשביל לעלות ולהתעלות בישיבה".
דיברתם על החבורות הליליות. איך היה 'השטייגען' במשך כל היום?
"קמים בבוקר ומתפללים תפילה ישיבתית במתינות הראויה. אחרי ארוחת בוקר יוצאים למגרש, ובעצם אנו פנויים לעצמנו, יושבים סביב שולחן ולומדים בקבוצות של לומדי גיטין, בבא בתרא או כל מסכת אחרת הנלמדת בישיבת 'מהר"מ מרוטנבורג'. כך עד השעה 11:30 לפני הצהריים, מלבד הפרעות בודדות בעת הפעלת חנות ממתקים שנפתחה במקום.
לאחר מכן מתחילות הספירות, תפילת מנחה וארוחת צהריים עד השעה 1:30, ואחריה אנו נכנסים ללמוד כמה שעות בבית הכנסת. בתחילה הייתה השהות בבית הכנסת קצרה יחסית, אך לאחר שיחה עם אחד המפקדים הבכירים, בה הבהרתי לו את ההבדל המהותי והיסודי בין בני העלייה לשאר האסירים, הוא השתכנע שאנו חייבים את השעות הללו לשהות אך ורק בד' אמות של הלכה".
מה בדיוק אמרת לו, אם אפשר לשאול?
"ביקשתי ממנו שיעמוד ליד כל אחד מבני העלייה", מספר הבחור משה נקש, "יאזין לשיחו ושיגו ויעקוב אחר הנושאים שעליהם הוא משוחח, העוסקים בהבנת דרכי הבורא בעולמו, בחכמתו העליונה ובחובת הנבראים בעולמם, לעומת השיחות הרדודות מלאות ההבלים המאוסים שבהם עסוקים כל העת יתר האסירים. על מנת שלא לפגוע בו הוספתי: 'אני לא יודע אם הם מייצגים את התרבות ואת הווי החיים של כלל הציבוך החילוני, אבל ברור שאי אפשר להשאיר את נזר הבריאה שעות כה רבות באותו מגרש יחד עם האחרים'. כך על אף שיש לנו פינות שלנו, הוא השתכנע ואישר את שהותנו כל שעות אחה"צ במתחם בית הכנסת.
למעשה, חזרתי על הדברים בפני כל מפקד ששוחח עמי. אחד מהם אמר לי: 'אתה יותר מדי בוטה בדברים הללו'. כמענה שאלתי אותו: 'האם אתה חולק על המציאות הזו?' הוא נותר ללא תשובה.
כך ניתנה לנו האפשרות ללמוד בבית כנסת עד השעה חמש אחה"צ, כשאנו 'עושים שטייגען" לאחר מכן מתחיל שוב סדר של ספירות ומסדרים, תפילת מעריב וארוחת ערב. אחר כך שוב נכנסים לבית הכנסת, שם נמסר בדרך כלל שיעור מפי 'רב צבאי'. אנחנו המשכנו בלימוד עצמאי בצדי בית הכנסת, כשבאוזנינו אטמים לבל נופרע מהדברים".
"דרך אגב", מוסיף בן העלייה, "כדאי לכל אחד מבני העלייה גיבורי החיל שאינם מתייצבים, להכניס בתיק האישי המוכן לעת מצוא גם אטמי אוזניים מהסוג הטוב ביותר. תועלתם מרובה מאוד בהזדמנויות שונות, בפרט בזמנים של מסדרים וכדומה, אם בשביל ניתוק מהאווירה באזור ואם בגלל שאגות 'הקשב', העולות על רמות הדציבלים המותרות בחוקי הרעש ואיכות הסביבה, ופוגעות בעדינות של בני התורה נזר הבריאה".
לסיום הפרק הראשון של שיחתנו עם בן העלייה הבחור משה נקש, נביא סיפור המשקף רבות על האווירה הישיבתית השוררת בישיבת מהר"מ מרוטנבורג.
"באחד הלילות הגיע מפקד בכיר לבדוק את ההתנהלות שלנו בכלא, ועמד משתומם לנוכח האווירה של ההתנצחות והוויכוח התורני בינינו, ממש כמו בהיכלי הישיבות. הוא ביקש שנסביר לו מהו הנושא שעליו אנו מתווכחים, ועמד שעה ארוכה להקשיב לחבורה שנמסרה באותו לילה.
באותם רגעים הרגשנו כאילו אנו נמצאים בהיכל הישיבה, מול ארון הקודש המוזהב, כשהנה מגיע עוד אחד מאותם אלפים הבאים לראות. להתפעל ולהתפעם ממראה הסנה הבוער בגבעת הישיבה, ואולי ביום מן הימים ישפיע עליהם הדבר להגעה להכרה העמוקה, כי 'טובה תורה מכל סחורה', ו'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'".

השארת תגובה

שתף את הידיעה

כותרות אחרונות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן