- יעקב כ"ץ- יסד אסכולה של היסטוריה חברתית, התמקד בעיקר בימי הביניים. כתב ספר "מסורת ומשבר"- טוען שביהדות של ימי הביניים עד ראשית העת החדשה, מה שאנחנו מכירים דרך ספרות הפוסקים, הלכות, שו"ת, פנקסי הקהילות יכולים לתאר אשכנז אחד גדול. מצפון צרפת עד בואכה ליטא במזרח, הייתה תרבות נורמטיבית יהודית אחת , דפוסי הנהגה והתנהגות, דפוסי הוויה שהיו די אחידים. הכול התנהל ע"פ נורמות של המסורת, דברים שנבעו מדור לדור, סמכות מהעבר, יסוד של כל חברה מסורתית כולל יהודית. באמצע המאה ה-18 כל העולם המסורתי הזה מתחיל לקורס- יש משבר, זעזוע. מצד אחד, בחלק המערבי של אירופה יש את הניצנים של דור ההשכלה, ניכוס של תרבויות העמים ע"י חכמים יהודים והניסיון לערוך רפורמות חינוכיות, תרבותיות לתוך היהדות (מנדלסון בברלין). החסידות היא ביטוי שאותו זעזוע תת קרקעי שהפריע לעולם המסורתי והביא ליום חדש, מתוך המשבר נולד משהו חדש, מעבר מקהילות גיאוגרפיות לנהירה לחצרות לפי אידיאולוגיה. אנשים עוקרים עצמם מסביבה ביתית ומשפחתית לתקופות ארוכות, הדבר הזה מסמל מבחינתו את הסירוב לקבל באופן אוטומטי את המסורת של העבר וניסיון לתת לגיטימציה אידיאולוגית על בסיס חדש וכריזמטי, סוג של חיי דת וקהילה אחרים וחדשים. המקבילות בזמן בין דור ההשכלה הברלינאי ודור החסידות של הבעש"ט לא בכדי, מסמן סוג של ציר בזמן שאז רואים את המעבר המכריע בעולם האשכנזי בין ימי הביניים המסורתיים לעת החדשה ששם יש התפלגויות והתפצלויות סביב עניין אידיאולוגי.
- גרשום שולם- חוקר ספרות המיסטיקה והקבלה ביהדות, מחקר מקיף על שבתאי צבי והתנועה השבתאית. שולם הגיע עם טענה אחרת- המשבר ביהדות לא היה באמצע המאה -18 אלא באמצע המאה -17 עם רעידת האדמה הגדולה ביותר של היהדות דאז- התנועה השבתאית, התפשטות תורות הקבלה של האר"י בספרים מודפסים, גם באשכנז וגם ביהדות הספרדית המזרחית ואח"כ על ברכי אותו גל מיסטיקה יהודית מתעוררת הגיעה גם שעתה של התנועה השבתאית שחצתה את כל הגבולות מהולנד ועד תימן, כאן היה המשבר שמסמן את המעבר מעולם יהודי ימי ביניימי סטבילי לבין העת החדשה שנולדה מתוך משבר. שולם בא בתוקף השקפה היסטורית שטענה שההיסטוריה מתקדמת לה לא על מי מנוחות אלא בקפיצות, מהפכנות, עלייה פתאומית של גורם חדש שמסעיר את כולם וסוחף ולכן השבתאות בתור תופעה רוחנית רגעית שמסעירה וסוחפת מסות של יהודים ברחבי העולם זה ה-משבר. אותו סדק שממנו הכול מתחיל.
- יוסף חיים ירושלמי- כתב ספר שנקרא "זכור", מנסה להצהיר על השקפת עולמו כהיסטוריון יהודי . אחד הטיעונים המרכזיים שלו הוא שלמעשה המקצוע עומד בסתירה לזיכרון הקולקטיבי. התיאוריה שלו היא שגירוש ספרד הוא המשבר ההיסטורי האמיתי שמסמן את סוף ימי הביניים בהיסטוריה היהודית ותחילת העת החדשה- משבר קיומי של ממש, ציביליזציה מושרשת מאות שנים, דור אחד הכול קורס ואח"כ מתפזרים להם שרידי אותה יהדות ספרד. כל מיני דברים בלתי צפויים ורדיקליים קורים- מיסטיקה, קבלה, שבתאות. מה קורה בעקבות גירוש ספרד? ראשית כתיבת דברי היסטוריה בידי יהודים שמסתכלים על ההיסטוריה היהודית בעין חדשה ביקורתית פרובלמטית. מוציאים עצמם מנטלית מההיסטוריה, הכתבים שמדבר עליהם מעידים על כך שדווקא בעקבות גירוש ספרד כמעין סממן של רגע של הארה, התעוררות מנטלית של משהו שמעמיד למבחן את תולדות היהודים לאור רוח הזמן של תקופת הרנסנס.
כל אחד מהחוקרים בחר לו רגע אחר כדי לתארך את תחילת העת החדשה. ירושלמי ב1492 גירוש ספרד שולם 1666 שבתאי צבי וכץ מצביע על שנות ה40-50 של המאה ה-18. לכולם חשוב להגיד שהיה משבר, המודרנה היא המשך של משבר ועד למשבר היה משהו יציב יותר, היה משהו רציף ובא קץ לאותו רצף בצורה זו או אחרת.
התזה של המשבריות והמודרנה: המשבר באמת קרה להם, לא הלכו באופן פשטני והלבישו את החוויה הפרטנית שלהם אבל מדובר באנשים שהתרגלו להסתכל בעיניים של שורדים של משבר. מצאו לנכון להעצים גם בעבר מומנטים של משבר, זעזוע כגורם היסטורי זה מאוד מתקבל על הדעת. הסדק היהודי הזה יושב בתוך מכתש כלל אירופאי, הם לא המציאו , התרבות היהודית המודרנית תופסת עצמה כחיה בתוך משבר, שבר כקרקע שמזמינה כל מיני סוגים של יצירתיות בספרות אמנות ומוזיקה. התפיסה האירופאית המודרנית כ"כ מתחברת לרעיונות של שבר, זה אומר דרשני גם מבחינת ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית. אם החוקרים אומרים שהעיקרון שזה מתחיל בשבר והם עושים את מה שכולם בסביבה האירופאית עושים, עצם הדמיון וההקבלה אולי מסמלת את התיאום התרבותי, המחשבתי, השקפתי בין ההיסטוריוגרפיה היהודית האירופאית המודרנית לבין כללי המשחק של התרבות האירופאית המודרנית בכללותה. הדמיון הזה אומר שמה בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרני ניזון מהתרבות המערבית בכלל.
