הפנתרים השחורים – שנת 71', שכונת מוסררה בירושלים.
חבורת צעירים שגדלהבשכונת העוני מוסררהבירושלים, שם הםחיו בצפיפות נוראית, חלקם הגדול נשרמבית הספר, ורובם היו בעלי תיקים פליליים.הם קראו לעצמם "הפנתרים השחורים" על-שם תנועת מחאה חברתית-פוליטית-רדיקלית של אנשים שחורים בארה"ב שמרדו למען שיוויון זכויותיהם.
עובדים סוציאליים קהילתיים שעבדו במחלקת הרווחה בירושלים, סייעו ל"פנתרים השחורים" של הארץ להתאגד כנגד המדיניות הקיימת, שמפלה אנשים ממוצא מזרחי.
בישראל, פעילי התנועה רצו להביא לשינוי נרחב ברמה הארצית, ולא רק ברמה השכונתית במוסררה – הפגנתם הראשונה בוטלה ע"י גולדה מאיר, שהייתה ראש הממשלה דאז, וחברים בתנועהנאסרו בעוון הסתה. את ההפגנה שבוטלה החליפה הפגנה על מאסרם של אותם אנשים. מאבק זה המשיך בהפגנות רבות ואלימות מאוד ברחבי הארץ – שוטרים ומפגינים רבים נפגעו בצורה קשה. היו מעצרים ומעצרי מנע רבים – פעמים רבות פעילים נעצרו עוד לפני שהחלו ההפגנות, מה שעורר מהומות רבות. בהפגנות הם דרשו שתהיה חלוקה שיוויונית במדינה, דיור מתאים למגורים ומערכת חינוך ראויה. המפגינים טענו שהם מקבלים פחות מאזרחים אחרים, ושקיימת אפליה סטיגמתית נגדם. חלק מהסיסמות שלהם היו "אם לא יהיה לנו חלק שווה בעוגה, לא תהיה עוגה", "אנו רוצים להיות הסכין המחלקת את העוגה".
תגובת הממסד: בתחילה, ניסו למנוע את המאבק, להכחיש את האפליה ולתת לגיטימציה להתנהלות המדינה והרשויות. הם טענו כי הבעיה אינה של חלקים נרחבים בחברה, אלא של פרטים בודדים בשכונה. בשלב מסויים גולדה מאיר, שהתנגדה לפעילות התנועה, נפגשה עימם, אך היא התעניינה בעיקר במקומות העבודה שלהם. בסופו של דבר, לאחר מאבקים רבים, הממסד הכיר במאבקם ובצורך בשינוי.
קשה לקבוע עד כמה ניתן לייחס את השינויים במדינת הרווחה לפנתרים השחורים.
אז מה השתנה?
- תכניות חדשות של ביטוח לאומי ושל שירותים חברתיים אחרים–מתן קצבות ילדים (האוכלוסייה הערבית הייתה זכאית לקצבה זו רק בשנות ה-90), קצבות נכות ודמי אבטלה מביטוח לאומי וביטול עבודות הדחק. זו הייתההפעם הראשונה שישראל העניקה סיוע לאנשים שמובטלים מספר חודשים בלבד. בנוסף, בשנות ה-80 נחקק חוק הבטחת הכנסה, המקנה לכל אדם העומד בתנאי הביטוח הלאומי זכאות לבקש קצבה זו, מבלי "להתחנן" לעובדת סוציאלית. יחד עם זאת, הממשלה מתחילה לבצע בסוף שנות ה-60 תהליכי שיקום שכונות. יתרה מכך, בסוף שנות ה-70, נחקק חוק חינוך חינם.
- הגברת מרכיב האוניברסליות: מתן קצבה/שירותיםאוניברסליים ללא מבחני אמצעים– השירות מיועד לכולם מבלי להתחשב ברמת ההכנסה של האזרח. לדוגמה, קצבת ילדים.
- הרחבת מעגל האוכלוסיות הזכאיות לזכויות חברתיות: יותר ויותר אנשים אשר זכאים לקבל מענקים חוקיים, ללא צורך בתחנונים אל פקיד סעד. למשל, בעבר, דמי האבטלה לא היו מוענקים לכלל המשפחה, אלא רק אחד מבני הזוג, בדרך כלל הגבר. בעקבות הרחבה זו, כעת שני בני הזוג זכאים לקבל את הקצבה. בנוסף, בעבר אישה שהייתה עקרת בית לא הייתה זכאית לקצבת זקנה, ואילו היום גם עקרות בית זכאיות לקצבה זו.
- הגדלת רמת הקצבות: הקצבות גדלות ומוצמדות לממוצע השכר במשק, מה שמעלה את רמת החיים של העניים – אם ממוצע השכר במשק גבוה גם הם יקבלו קצבה יחסית גבוהה.
- קריטריונים ברורים יותר לזכאות–מתן הסיוע לא ניתן עוד בצורה שרירותית על סמך שיקול דעתו של פקיד סעד, ונקבעו קריטריונים ברורים לקבלתו.
- הוצאות חברתיות כאחוז מהתמ"ג – לפני אמצע שנות ה-70 (1975) היקף ההוצאות החברתיות היה נמוך מאוד. בשנות ה-80 הייתה עלייה משמעותית במידת ההוצאות החברתיות, ומאז כמעט ולא עלתה.
- צמצום העוני ואי-השיוויון, בעיקר עקב אפקטיביות התמיכה– (לפי שקופית 6, שיעור 5) בשנת 1975, ביטוח לאומי הצליח לצמצם כ-55% משיעור העניים במדינה. אולם, משנות ה-90 לא ניכר שינוי מהותי בשיעור זה.
(1977-1989) משבר מדינת הרווחה
רקע:מאמצע שנות ה-80 ועד היום, ישראל הצטרפה למדינות אחרות שסבלו ממשבר מדינת הרווחה.
- המשבר הראשון – משבר כלכלי:
- המציאות – משבר כלכלי חמור המתחיל באמצע שנות ה-70. תקופה זו אופיינה בהיעדר צמיחה (מיתון ואבטלה) ובאינפלציה – עליית המחירים בשוק, בעוד שהשכר נשאר כפי שהיה, מה שהוביל למצב בו ניתן לרכוש פחות מוצרים באמצעות אותו הסכום שנדרש לכך קודם. למציאות זו הייתה השפעה עד לפני כמה שנים – שוכרים ורוכשי דירות, ביצעו זאת באמצעות דולרים, על מנת שלא להיפגע מהאינפלציה.אולם, בשנות ה-90 האבטלה מצליחה להצטמצם וחוזרת שוב בשנות ה-2000.
- התחושה –התחושה שהייתה בציבור הישראלי במשך שנים רבות, הייתה שהגורם למצב זה הייתה הפזרנות של הממשלה (במקום להעלות מיסים, הממשלה לוותה כסף מבנק ישראל ומחו"ל), איבוד עובדים וכניעה לפופוליזם.בקרב מעצבי דעת הקהל באקדמיה,בפוליטיקה ובתקשורת, התחושה הייתהשהמדינה נמצאת במשבר חריף המאיים על המשכה. לכן, הם קראו לביצוע צעדים דרסטיים על מנת לעצור את התהליך. התקופה הזו מכונה "העשור האבוד".
