התחזקות אידיאולוגיית הניאו-ליברליזם (ה"ימין החדש") ושינוי יחסי הכוחות:
- בפוליטיקה– בשנת 77' התקיים מהפך פוליטי, והליכוד עלה לשלטון. באותה תקופה ניתן היה לראות גורמים פוליטיים ניאו-ליברליים המתנגדים למדינת הרווחה.
- באקדמיה– בשנות ה-70, במחלקה לכלכלה ובמחלקות אחרות באקדמיה, התייחסו למדינת הרווחה כגורם הפוגע בכלכלת המדינה.
- בבירוקרטיה–בשנות ה-80, משרד האוצר הופך להיות המשרד המשמעותי ביותר, ופקידי האוצר הם השולטים במדיניות הכלכלית. הם רואים את התערבות המדינה במשק כבעייתית.
- חוק ההסדרים– חוק שיזמה ממשלת ישראל בשנת 1985, העוסק במגוון רחב של נושאים שהממשלה מעוניינת לקדם. חלק מהסעיפים הכלולים בו נועדו להקטין את ההוצאה התקציבית בכל שנהולייצב את המשק, וחלקם נועדו לקדם רפורמות כלכליות בעלות משמעויות ארוכות טווח. החוק מאפשר לקדם את רפורמות אלה ללא דיון דמוקרטי עליהן. החוק מבטא את הריכוזיות של משרד האוצר – פקידיו הם שמנסחים את חוקיו, והמשרד הוא שנותן את התקציבים. זהו אקט שאינו דמוקרטי, שכן פעולות אלה ניתנות בידי פקידים שלא נבחרו על-ידי הציבור.
- "למידה" בינלאומית–ארה"ב לחצה על ישראל לבצע רפורמה במשק הכלכלי-ישראלי. דוגמה לכך ניתן היה לראות בשנות ה-2000 בהפעלת תוכנית ויסקונסין בישראל ("מהלב"),שכפתה על אנשים שקיבלו הבטחת הכנסה להתייצב במרכזים של התוכנית מספר שעות בשבוע, בכדי להוכיח שהם אכן מנסים להשתלב בשוק העבודה. תהליך ה"אמרקינזציה" הזה לא התרחש רק בישראל.
מאפייני מדיניות שנות השמונים – יישום רעיונות ניאו-ליברליים שהתבצע בהדרגה:
- האטה בגידול ההוצאה על שירותים חברתיים– אמנם,אין נסיגה בכמות ההוצאה החברתית של המדינה, ואפילו יש גידול בה, אך הוא מואט בצורה משמעותית לעומת הגידול שהיה לפניו, ונעצר בשנות ה-90 ולאחר מכן בשנות ה-2000.
- השפעה תקציבית דיפרנציאלית–משנות ה-70 ועד שנות ה-80, ההוצאות החברתיות לנפש (בבריאות, חינוך וביטחון סוציאלי) עולות עד שנות ה-2000, ולאחר מכן ניתן לראות ירידה הדרגתית בהשקעתם.
- קיפאון בחקיקה החברתית–בשנות ה-80, כמעט ולא מתקיימת חקיקה חברתית. החוק היחיד שנחקק בשנים אלה היהחוק סיעוד, המאפשר לאנשים מבוגרים הזקוקים לעזרה בתפקוד היום-יומי ומעוניינים להמשיך לחיות בקהילה, לקבל עזרה בפעולות היום-יום וניהול משק הבית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה המדינה הכירה בזכותם למטפל/ת, ולא כפתה עליהם מגורים בבית אבות או קבלת סיוע מהמשפחה.אמנם, חוק הבטחת הכנסה נקבע כבר בשנות ה-70, אך נכנס לתוקף רק בשנת 1982.
- הגברת מגמת הסלקטיביות–בשנים אלה גוברת כמות מבחני ההכנסה והאמצעים הנדרשים ממקבלי הסיוע. לדוגמה, קבלת קצבת ילדים הותנתה בשנים אלה במבחני הכנסה ואמצעים.
- הפרטת שירותי הרווחה–מתקיימת בשנים אלה הפרטת ביצוע (לא הפרטה מלאה) – המדינה ממשיכה לממן את שירותי הרווחה, אולם, מי שמספק את השירות הישיר לפונה הינם שירותים חברתיים (עמותות, ארגונים, חברות עסקיות ופרטיות). בעקבות זאת, שיעור המלכ"רים וארגוני הרווחה גדל בצורה משמעותית.
המשמעות:
- תחילת תהליך מתמשך של מסחור מחדש (re-commodification)– עד שנות ה-70 היה תהליך של דה-קומודיפיקציה – ניתוק של האנשים בחברה מהתלותהמוחלטת שלהם בשוק החופשיעלמנתלהתקיים, באמצעות מתןרשתביטחוןסוציאלית (קצבות ורווחה) המאפשרתחייםבכבודובחירהחופשית, מחוץלשוק החופשי. אולם, בשנות ה-80 החל תהליך הפוך של רה-קומודיפיקציה, בו כלל הרווחה של האדם וצרכיו תלויים בשוק העבודה החופשי, והאדם נחשב למעין "סחורה" בשוק.
- גידול בשיעורי העוני ואי-השוויון בשוק העבודה -בשנות ה-80, המדינה עדיין הצליחה להוציא אנשים מהעוני, אך בשנות ה-2000 תהליך זה מתחיל להישחק.
שנות ה-90
רקע:
- הגירה המונית–מ-89 ועד סוף העשור כמעט מיליון אנשים (בעיקר מברית המועצות ומאתיופיה) הגיעו לישראל. רבים מהם הגיעו ללא הון כלכלי, אולם רבים מהעולים מבריה"מ היו בעלי הון אנושי רב (היו משכילים ומפותחים מאוד). בעקבות זאת, רבים מן העולים נזקקולעזרה כלכלית ראשונית, ואחוז המשפחות החד-הוריות גדל בצורה משמעותית.
- הפיצול/רב-תרבותיות/שסעים/פלורליזם– החברה הישראליתהופכת להיות הרבה יותר הטרוגנית מבעבר, ויש יותר פלורליזם בערוצי התקשורתומפלגות הופכות להיות מבוססות על סקטורים, מעמד חברתי ומוצא ("פוליטיקה של זהויות" – מוקמות מפלגות ערביות, ומפלגות המזוהות עם העולים מרוסיה, על מנת להילחם על זכויותיהן בפוליטיקה, ולספק מענה לכל האוכלוסיות שלא קיבלו מענה מספק עד עתה).
- ירידה בכוחם של ארגוני העובדים– בדומה למדינות מערביות רבות אחרות באותה תקופה, בהן הייתה ירידה בכוחם של ארגוני עובדים, גם כוחה של ההסתדרות ירד בצורה דרסטית משנות ה-90 ועד היום. אולם, בישראל הייתה הירידה הכי דרסטית (מידת כוחם של ארגונים אלו נמדד לפי מספר האנשים העובדים כשכירים ומעורבים בארגוני עובדים). אחת הסיבות לירידה זו הוא חוק ביטוח בריאות המאפשר לעובדים ליהנות מביטוח על חשבון המדינה מבלי להתחייב לארגון עובדים. סיבה נוספת הייתה התחושה שארגונים נותנים מענה רק לאוכלוסיות מסוימות, ולא לכולם או שלא נתנו מענה מספק.
מאפייני מדיניות בשנות התשעים
- שיפור מבחינת רמת ההוצאה החברתית–קליטת העולים הביאה לגידול משמעותי בהוצאות החברתיות (אולם, גידול פחות משמעותי מבשנות ה70).
- שינויים ותיקונים בתוכניות קיימות– לדוגמה, חקיקת חוק ביטוח בריאות, המאפשר לכל אדם בישראל לקבל ביטוח בריאות. בנוסף, רמת הבטחת ההכנסה והנגישות אליה עולות, ובעקבות זאת גדל גם מספר האנשים המקבלים גמלה זו. אולם, יש יותר עניים הזקוקיםלעזרה זו.
- מתן מענה לאוכלוסיות ייעודיות (כגון חד-הוריות, אנשים בעלי מוגבלויות, עקרות בית וכו')–אוכלוסיות ספציפיות החלו לקבל מענה מתאים לצרכיהן הספציפיים, בעקבות חקיקת חוקים חדשים והתפתחותם של חוקים קיימים. אחד הגורמים לשינוי זה היה המחאות שקמו בשנים אלו על-ידי אותן האוכלוסיות.למשל, חקיקת חוק חד-הוריותהמעניק למשפחות, ובעיקר לאמהות חד-הוריות, שורה של מקורות תמיכה. בנוסף, חוק שיוויון שקבע שורה של חוקים המקדמים זכויות לאנשים עם מוגבלויות, כמו התאמת מקום עבודה והנגשת מקומות ציבוריים.
