אז מה היה לנו:
מצד אחד:
- הקמתם של חוקים ותוכניות רווחה ברמה ארצית ומדינתית, במגוון רחב של תחומים.
- העובד לא לבד – המדינה (בכלל) והמעבידים (ביטוח לאומי) לוקחים חלק בהגנה עליו מפני משברי החיים ושוק העבודה.
מצד שני:
- שימור, מיסוד ואף ייצור של מערכת מפולחת בעלת הגנה דיפרנציאלית אשר מבוססת על הבחנה אתנית, לאומית מגדרית וכשירות גופנית.
- הכפפה למטרות חיצוניות (לאומיות, ביטחוניות, שוק העבודה, וכו'), כמו במדינות אחרות אך יתכן ובישראל זה היה יותר חזק.
לצד הסכמה על ההתפתחות שתוארה, לפני ואחרי הקמת מדינת ישראל, ישנו ויכוח תיאורטי ואידיאולוגי לגבי משמעותה,ובעיקר לגבי הגורמים העומדים מאחוריה(עבודות דחק ומערכת סעד סטיגמטית מפלה ובלתי מספיקה):
- מניע אידיאולוגי(דורון, 2007)– תנועת העבודה הישראלית ששלטה בתקופת הישוב היהודי דגלה בערך העבודה והחלוציות. "היהודי החדש" נחשב ליהודי שלא נתמך בכספי סעד, אלא עושה עבודה יצרנית קונסרוקטיבית. לכן הם תמכו במתן סעד מינימלי בלבד.
- מניע מהקונפליקט הלאומי והכפפת מדינת הרווחה לפרוייקט הלאומי (למשל, רוזנהק, 2007).
- מניע גזעני(מריומה-מרום, 2010)–היו הנחות יסוד בעייתיות כלפי המזרחיים – הנחה שהם פרימיטביים, חסרי מקצועיות ומוסר עבודה ולא יצרנים (על-אף שבפועל רק 5.9% מתוכם היו ללא מקצוע, אחוז מעל חסרי המקצוע עולי ארצות אירופה). עבודות הדחק יצרו פער כלכלי וסטיגמתי. בנוסף, הייתה גם היעלמות של שיעור גבוה של ילדי עולים ממעברות, שרשות הרווחה לא הגנה עליהם.
- אילוצי תקציב ועדיפות נמוכה בסדר היום הפוליטי–המוני אנשים שהגיעו לתחומי המדינה, היו בעלי בעיות כלכליות לא פשוטות, ולקובעי המדיניות המרכזיים לא היה אינטרס להתעסק בתחום הסעד.
- אינטרסים כלכליים ופוליטיים– לקובעי המדיניות ולהסתדרות היה אינטרס להיות במעלה ההיררכיה התעסוקתית ולשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה.
לקרוא: הנרייט (1999) – מאורעות ואדי סאליב, דורון (2007) – תנועת העבודה ומדיניות הרווחה
מדינת הרווחה שבדרך – עשור של מיסוד ופורמליזציה (1959-1969)
זהו עשור שבו לא נקבעות רפורמות פורצות דרך, אך נעשו שינויים הדרגתיים של מיסוד ושל פורמליזציה ששיפרו את מצבה של האוכלוסייה שלא קיבלה מענה לפני כן.
מאורעות/מרדואדי סאליב (לפי המאמר של הנרייט, 1999):
ההקשר המקומי: שכונתואדיסאליבהייתהבמקורשכונהערביתבחיפה שרובתושבייההערביםנטשואותהבמלחמתהעצמאות. בשניםשלאחרהמלחמה,הבתיםהנטושיםאוכלסובעיקרעלידיעולים שמרביתםיוצאיצפון-אפריקה. הבתיםהנטושיםשאוכלסוהיומוזנחים, צפופים ובעלי תברואה לקויה. בנוסף, רביםמתושביהשכונההיומובטלים וסבלו ממצוקה כלכלית קשה.
הרקע לאירועים: ב־8 ביולי 1959 הוזמנההמשטרהלרסןאת יעקב אלקריף, תושב השכונהשהשתתףבתגרהשנערכהבמקום.במהלךהתקרית,נורהאלקריףברגלו על-ידי אחד השוטרים במקום. בעקבותהירי,פרץעימותאליםבין תושבי השכונהלביןהשוטרים.
ההתפרצות: באותולילה,נפוצושמועותשוואעלמותו של אלקריףהפצוע. בתגובהלכך, ביוזמתו של דויד בן הרוש, תושב השכונה,בבוקר שלמחרת הפגינומאותמתושביהשכונהמולתחנתהמשטרההמקומית, ולאחר מכן בשכונות הכרמל – הם יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה וכו'. על-מנת להרגיע את הרוחות, המשטרה אפשרה למפגינים לראות את אלקריף בביה"ח. אולם, המהומות לא נפסקו, והחלה שורה של אירועים אלימים שנמשכה מספר חודשים.
האירועיםהיוכנגדהקיפוחוהאפליהעלרקעעדתישלהמזרחים, ונגדהממסדשלמפא"יששלטבמדינהבאותםימים.אולם השלטונות הכחישו כל אפליה של העולים יוצאי צפון אפריקה, וגינו את התנהגות המתפרעים.
בכל פעם שהייתה התפרצות שכזו, השלטונות הצליחו להשתיק את מנהיגי המחאה על-ידי פיתויים והטבות, מה שמעיד על מצוקתם הכלכלית הקשה וניצולה על-ידי הממסד. בנוסף, המשטרה ניסתה למנוע מראשי ההתארגנות – דויד בן הרוש, אבנר ממן ויוסף שם-טוב ליצור קשר אחד עם השני. בן הרוש אף הורשע בהליך פלילי בעקבות ארגון המאורעות, ונידון לשנתיים מאסר שבהן ניהל מערכת בחירות מתוך הכלא.
דו"ח קליין(לפימריומה מרום, 2010)
פיליפ קליין, עו"ס יהודיואחד ממקימי ביה"ס לעבודה סוציאלית,נשלח בשנת 1958 ע"י האו"ם, בכדי לסקור את משרד הרווחה ולשכות הסעד בישראל, ולהמליץ מהן הבעיות וכיצד ניתן לשפר את המצב:
הדברים המשמעותיים בדו"ח–
- זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון לאסוף נתונים באופן שיטתי על מערכת הסעד בישראל ועל היקף פעילותה – אילו שירותים מקבל מי שזקוק לעזרה ובאיזה היקף.
- הדו"ח הצביע על פערים משמעותיים ובלתי נסבלים בין רמת התמיכה הניתנת ממערכת הסעד, לבין הסכום הנדרש בעבור קיום מינימלי (ברמת התזונה המספקת). פערים אלה העידו כי הטענות של משתמשי שירותי הרווחה כלפי משרד הסעד הן מוצדקות.
- דו"ח קליין הצביע על "הרוח שמאחורי הממשל (האדמיניסטרציה)" –מפא"י וקובעי המדיניות האשימו את המפלגות הדתיות שניהלו את משרד הסעד באותה תקופה במצב הרווחה במדינה. אולם, קליין טען כי הבעיה אינה מנהלתית, אלא באופן שבו קובעי המדיניות (שבראשם מפא"י) תופסים את העולים, האידאולוגיה וערך העבודה, שמנחה את כל פעילות מערכת הרווחה בישראל–דעות קדומות של הממסד האשכנזי כלפי יוצאי ארצות ערב – מעדיפים לחיות על קצבות במקום לעבוד, מבזבזים זמן על משחקי קובייה ובתי קפה ובעלי מקורות הכנסה סודיים.
- התחזקות כוחם של הבירוקרטיה והפקידים: עד להקמת הביטוח הלאומי, הכוח היה בידי המפלגות שטיפלו בבירוקרטיה. בעקבות הקמת הביטוח הלאומי,הכוח פוזר בין גופים שונים – הבירוקרטיה קיבלה מעמד עצמאי ולפקידים היה יותר כוח בקבלת החלטות – גם בתוך הביטוח הלאומי וגם במשרדים אחרים.
