בתוך אותה יהדות יש מרכיבים ששאולים מתוך הארסנל המושגי של התרבות הנוצרית. דוגמא: יסוד החיבור של האדם לאמונה הדתית- האם דרך מצוות ה"עשה" או דרך אמונה בלבד? עסק עם הנצרות ששמה דגש על האמונה, אל חלק מאבותיהם של היהודים האלו חיו בסמוי במס שפתיים העידו על עצמם כמאמינים בישו ובכנסייה הקתולית אך בפנים האמונה בתורת משה זה מה שהחזיק אותם נאמנים ליהדות והבטיח להם חיי נצח בעולם הבא. אותם האנוסים שחיו בסתר עם זיקה ליהדותם- הזיקה הזו לא התבטאה בחיי יומיום במצוות "עשה". הזיקה התמקדה בלחיות בתחושה, אמונה, זו אמירה מנטלית פנימית יותר מאשר יישום פיזי של יומיום. הדבר הזה זולג הלאה, מאה השנים אחרי עדיין מתחברים מבחינת התרבות שהם מפתחים, לעניין של לשמור אמונים לדת משה כאקט אמוני, מנטלי, סובייקטיבי. מקנה להם אפשרות להיות סלקטיביים בענייני הלכות. מקפידים בחלק מהדברים- בית הכנסת, מילה, תפילות. הם הרבה פחות מקפידים לערב את ענייני ההלכה בדיני ממונות- חיים כלכליים, מסחר, משלח יד, שאלות פרקטיות של היומיום.
ביהדות הספרדית יש ניואנסים מהממשק בין היהודי לסביבתו הלא יהודית- משהו שנולד לתוך המצב היהודי הספרדי עוד מדור הגירוש ומתגלגל ומתפתח בדרכים מעניינות אפילו 150 שנה מדור הגירוש. מעין יהדות קצת ליברלית יותר
חינוך- בנאמנות תרבותית רוחנית למורשת יהדות ספרד שמים המון דגש על דברים שביהדות אשכנז דאז כמעט ואין דגש עליהם כגון הקריאה והלימוד במקרא, בחומש, דברים שנחשבו ביהדות אשכנז כמשני, פשטני מידי והמעבר באשכנז ללימוד ספרות חז"ל זה נחשב כמסגרת הנכונה של החינוך התורני. רק כשמתקדמים לעבר כיתות גבוהות יותר כן מגיעים ללמוד משהו בשולחן הערוך לגבי הלכות, דינים ומנהגים אבל זה חינוך מודרג לפי גילאים, מבוסס הרבה יותר על תנ"ך, שפה עברית ודקדוקה- סימן היכר לאותה ספרדיות תרבותית שלהם.
באותו מרחב יכולה להיות התפצלות לישויות שונות, קהילות שונות, תת קבוצות. סימן ההיכר של העת החדשה בחיי היהודים כמו גם באופן כללי, ריבוי של השקפות, קבוצות, תת קבוצות וכו'. עד כדי פיצול לזרמים אבל גם התפצלות לא רק לקבוצות אלא עצם המושג של היחיד, אינדיבידואל תודעת היחיד כנושא שדווקא הולך ומתעצם בעת החדשה.
בין ארוס לאסטוריקה: הגוף, הנפש וה"אני"
ר' יעקב אמדין: מחבר האוטוביוגרפיה "מגילת הספר" (1762-1770)
פולמוס הקמיעות: ר' יעקב אמדין האשים את ר' יהונתן אייבשיץ בשבתאות (1751)
בצפון מערב גרמניה פורצת מחלוקת קשה בין שני רבנים. אייבשיץ שימש רב בשלוש הקהילות, עסק בצד גם בכתיבת קמעות למיניהם לכל מיני שביקש תרופה, לפתור בעיה רוחנית פיזית אמוציונלית והתגלו בקמעות של אייבשיץ רמזים לכך שהוא בכלל נגוע באמונה השבתאית, מסתיר את אמונתו במשיח השקר. אמדין מנהל נגדו מלחמת חורמה
אמדין היה טיפוסף פיגורה היסטורית ותרבותית מעניינת ביותר. אמדין היה בנו של רב חכם מפורסם, החכם צבי והוא כותב בשלב מסוים אוטוביוגרפיה , החלק הראשון של הספר מוקדש לספר את סיפור חיי אביו. כל הספר וגם כתבים אחרים שלו חדורים במודעות עצמית חזקה מאוד עד כדי שאפשר לקרוא את מגילת ספר כדוגמה או מקביל יהודי ל"וידויים" של רוסו- אחד מנכסי צאן ברזל של התרבות הצרפתית מערבית. מקבילים בזמן כתיבת הספרים
אמדין נוקט באותה שיטה- אומר חטאתי, מפני שהייתי כל הזמן תחת האיום של עולם החטא ואני אדגים ואספר כל מה שקרה לי ואיך נלחמתי כנגד היצר הרע כך אני יכול בעצם להגיד על עצמי שאני מתחזק והולך נגד כל הסבל והעינויים הנפשיים שעברתי כדי להגיע לאמונה שלמה. השיטה היא לחשוף את החטאים והמחשבות
מדובר כנראה בטיפוס שונה מהרגיל, אוהב להתבונן בתוך המודעות העצמית שלו. כאמור הוא משתמש בוידויים האלו על מנת לטעון לטהרת הנפש.
אמדין ככל שהוא חי בצפון מערב גרמניה היה חשוף לקראת אמצע המאה ה-18 לזרמי ההשכלה של הזמן בארצות מערב, בעיקר סביב מחקר בטבע, מדעים. נחשף לכתבים האלו, למד לקרוא שפות, קרא ספרות חיצונית- בדור קצת יותר מאוחר הוא היה מודל לאדם כמו משה מנדלסון. מתעניין באלכימיה
התנועה המשיחית הפראנקיסטית: גלגול חדש של השבתאות
פולחן משיחי של יעקב פרנק, יהודי אוקראיני, התגלגל לסלוניקי שם עם הקהילה היהודית הספרדית הגדולה ונחשף לכת ה"דונמה" והפך לאחד המנהיגים. חוזר צפונה לאוקראינה ומשווק עצמו כממשיך דרכו של שבתאי צבי- גלגול נפשות של צבי או תלמיד/ יורש העצר של צבי. עם הזמן אותו פרנק יחזור פעם נוספת לתוך גבולות האימפריה העותמנית ויתאסלם, בפולין יסתבך עם הרשויות- ישימו אותו בכלא 13 שנה.
הפולחן המשיחי השבתאי סביב יעקב פרנק ממשיך , יש כת, אנשים שמאמינים ומוכנים להפעיל כוח הזרוע נגד אויביהם. תומכים בעלילת דם כנגד יהודי האזור כדי לזכות בתמיכת הבישוף האזורי.
טיפוס כריזמטי וכוחני, התפר התרבותי המקשר בין היהדות לבין דתות הסביבה- פרנק עוד לפני שהוא מתנצר, מתחיל לפתח סוג של פולחן של קדושה סביב הבת שלו חווה. הבת הופכת להיות בתורה שלו הנושאת העיקרית של מסר הגאולה והקדושה- מעין זליגה לכת משיחית יהודית, סממנים של מיקומה של מריה הקדושה בכנסייה הקתולית.
אמצע המאה ה-18, שנות ה40-50, פולמוסים של יעקב פרנק לרבנים. 90 שנה אחרי שבתאי צבי
