מה הכניסו דור ראשון של חסידים?

 

אימצו את המילה "חסיד" מלקסיקון יהודי דתי קיים עוד מימי התנ"ך והמשנה, ימי הביניים. עם הזמן, המילה חסיד שהעיד פעם על תכונות רוחניות מסוימות אצל הבנאדם עצמו הפכה להיות בעצם סוג של סמיכות- "חסידי ה.."

תיאוריה על משבר קהילתי- מבנה קהילתי רגיל, בכל עיר יש קהילה, ועד מוסדות משרות, כל היהודים במקום שייכים ע"פ הגדרה לקהילה גיאוגרפית מקומית (סוג של עירייה). מסביב לאותה עיר יש גם קהילות לווין מסביב בדמותה עיירה ושייכות אדמיניסטרטיבית ונמצאות תחת הקהילה המרכזית. סידור גיאוגרפי והיררכי- הגדולים למעלה, הקטנים למטה. רב, אב בית דין, לפעמים יש ישיבה. בחסידות שמו של הצדיק יוצא ברבים ומגיעים אליו עולי רגל מכלל האזור ואפילו מעבר- עולים לרגל לחצרו, נוצר מוסד קהילתי אלטרנטיבי לא על בסיס גיאוגרפיה וניהול אדמינסרטיבי אלא בסיס של אידיאולוגיה וכוח כריזמטי שמושך אנשים מכל מיני מקומות למקום חדש מרכזי. כשצעירים מגיעים הם מקבלים מלגה, מאיפה מגיע הכסף? אותם אנשי חצר דואגים לא רק לגייס צעירים שנראים להם יכולים להוסיף עניין לחיי החצר אלא גם מגייסים יהודי אמידים שיש להם עניין להתקרב, להתחזק, בני בית אצל הרבי. ככל שהעשירים יכולים להישאר יותר זמן, כך גם הכסף שלהם מגיע לקופת החצר. מלבד תרומות למיניהן, פדיון מן המעשה הרוחני תיקון הנפש שהאדם יעבור לחפץ, אמצעי שדרך העברת הפתק עם הבקשה והכסף שמצורף לבקשה, קוראים לחפץ הזה הפידיון. האקט הזה שאתה עולה לרבי לשעות תפילה לימוד והוויה, השיא של הדבר זה להיות מקובל בחדר אצל הרבי, לפני כן נתת למזכיר שלו את הפתק עם הכסף וזה הפדיון.

העמידו כוח משיכה אלטרנטיבי ולכן האליטות הממוסדות הותיקות של הקהילות, הישיבות הלמדנים דאז הביטו בחסידות כעל דבר חשוד, מסוכן, מזכיר תנועות משיחיות כמו השבתאות ולכן ניסו להעמיד כל מיני מחסומים. החרימו בחלק מהאזורים הצפוניים יותר

תפילות לא חייבות להיות בזמן קבוע, יכולות להתפרץ אצל מישהו בשעת צורך. בכל קראו תיגר על סוג של יהדות נורמטיבית

מבחינת נוסח התפילה- רוב החסידים אימצו לא את נוסח מנהג אשכנז המקומי אלא הכניסו נוסח ספרד (לא ממש המנהג הספרדי הרגיל, אלא נוסח תפילה עם אלמנטים של התפילות של האר"י הקדוש)

צריכת בשר- החסידים הנהיגו שחיטה עצמאית משל עצמם, הקפידו מאוד הרבה יותר מן הרגיל.

לכאורה מואר ניגוד חברתי בין הפרטני לבין הכלל- החסידים נסוגים מהכלל ומעמידים עצמם כסוג של אוטונומיה בתוך היהדות. יש לזה איזשהו בסיס, לפחות בדור הראשון של התפשטות הרעיון החסידי. מופרז ומוגזם לחלוטין, בעצם מדובר בכך שדי מהר החסידות כבשה את מרבית הקהילות באזורים האלו ולכן במקום שהחסידות תישאר סוג של קריאת תיגר על משהו נורמטיבי אחר שקיים מעבר לגדר, די מהר הקהילות עצמן הפכו להיות המקום של חיי החסידים וחלק מן הרבנים האלו הפכו להיות רבני קהילות. יש כעבור זמן התמזגות משמרת את המנגנון הנורמטיבי הקהילתי בין הכוחות החסידיים לבין הסוג הרגיל הגיאוגרפי של ניהול קהילתי מוכר. לא להפריז בכוח המהפכני של החסידות כנגד הקהילה המקומית הרגילה.

דבר נוסף שהרגיז את הממסד הקהילתי הוותיק- הנוהג של החסידים לא רק להתפלל מתי שבא להם אלא להכניס לעצם ההוויה התפילתית, הפולחן, כל מיני תנועות של הגוף ושל הקול, התפרצות פיזית בריקוד. טענו שזה זלזול, ביטול הקדושה, לא היה מקובל

 

לקבלה יש קשר לתחושות המשיחיות, האשימו אותם במשיחיות שקר. בגדול יש קשר בין הרעיון של החסידות ושל הגאולה, בתוך רעיון הגאולה הרעיון המשיחי בפרט יש הטוענים שסוד ההצלחה של החסידות בתור תופעה שהפכה לגדולה ויצאה מגדר התנועה של התנגדות משיחית, הוא בכך שהעמידו במקום ראשון בנושא הגאולה את גאולת הנפש של היחיד ואת המשיחיות הקולקטיבית, שמרו על כך כיעד במסגרת ובמעטפת אך עיקר העניין של החסיד בצדיק שלו, בדבקות, בקשר שלו עם הרבי היה דווקא דברים שקשורים לבנאדם עצמו, ליחיד ומשפחתו, אם כבר אז באמצעות הקשר שבין היחיד המחפש את גאולת הנפש שלו לקשר שלו עם הרבי שכן נמצא על מדרגה רוחנית עליונה יותר ועוסק בענייני גאולה משיחית של הכלל, דרך הדבקות לרבי העניין היחידני שלי כמחפש דרך לגאולת נפשי יש לי סוג של התחברות , מעגלים חופפים, כשנכנס למעגל החיצוני מתחבר לאותן האנרגיות שדרך הרבי בלבד אוכל להגיע קרוב אליהן. החסידות העמידה את המשיחיות במקום די פרקטי, כל בנאדם רגיל היה מסוגל להתחבר לרעיונות המיסטיים, לאו דווקא להביא את המשיח מחר הרבי ידאג לכך בדרכו שלו. בשביל להתחבר לא היה צריך יותר מפדיון וזה בהישג יד של כולם.

לפרסום כתבה, השאירו פרטים