האמן מול החברה

הוא מתחיל להפליג בסיפורים פנטסטיים, ותגובתה של קלרה – היא משתעממת, מסרבת להקשיב לו, וככל שהיא יותר עושה את זה, כך יותר דחוף לו להכניסה אל עולמו. הוא אומר שמי שלא רואה את הנסתר יש לו נפש אטומה, הוא רוצה שתהפוך להיות נפש כמו שיש לו. הוא מחבר שיר המתאר את הנישואים שלהם. הוא מקריא לה את השיר, בו הוא אומר שהם עומדים זה מול זה בטקס הנישואים, ואז מופיע קופליוס, תולש את עיניה מהמקום וזורק אותן. הוא אומר בשיר עצמו שבהדרגה הנוכחות שלה ריפאה אותו, והמחבר מוסיף שהוא הסתכל בעיניה של קלרה וראה שם את המוות – העיניים של קלרה מייצגות עבורו את המוות (במהלך טקס הנישואים שלהם).

ברגע זה יש שוב ייצוג של אומן הרומנטיקה מול החברה הבורגנית. עבור נתנאל, כמו שהיה במכתב של ורתר, חיי הנישואין, היציבות שמעניקה לו קלרה – משמעותם עבורו היא סוג של מוות. זו אינה האהבה הרומנטית הסוערת. וכפי שראינו אצל ורתר, זהו סוף היצירה. המבט שלה עבורו מייצג סוג של מוות. בהקשר זה, מעניין לציין כי קלרה, לאחר ששומעת את השיר המזעזע ואומרת לו לשרוף אותו, הוא קורא לה בובה חסרת לב. הדמות הנשית השנייה בסיפור – אולימפיה, בובה מרוקנת אשר פרופ' לפיזיקה ייצר כרובוט, וביחד עם קופולה סיפק לה את העיניים. יש את סצנת ההתאהבות של נתנאל בבובה אולימפיה, תיאור ארוך וקומי. הוא מקריא לה את שיריו ובניגוד לקלרה היא תמיד מקשיבה לו והוא מתפעל איזו נפש נהדרת היא. כאן הכותב מתייחס בצורה שלילית אל הרומנטיקה, כשהוא אומר שהמטרה של האומן הרומנטי היא להסתכל על אהובתו בצורה כזו, ונתנאל אפילו לא שם לב שהוא נמצא במערכת יחסים עם בובה.

בהמשך נתנאל רואה את הפרופ' וקופולה רבים על הבובה והפרופ' מוציא לה את העיניים. לאחר שנתנאל ראה את העיניים מוטלות על הרצפה הוא מנסה לחנוק אותו. הוא מאושפז. לאחר מכן יש תקופה קצרה של אידיליה. קלרה ונתנאל מתכוננים לנישואים שלהם. כעת כשאנו על סף הסוף הטוב, הקומי, מתרחשת סצנת הסיום (עמ' 36). קלרה מחזירה את הדיון לגבי האובייקטיבי והסובייקטיבי, האם אכן השיח הקטן האפור המוזר מנסה לצעוד לעברם או שזהו תעתוע. שני דברים לגבי סיום זה –

ראשית, הסוף מדגיש את המתח עליו עמדנו, בין הרומנטיקה לבורגנות, המיוצגת כאן ע"י דמותה של קלרה. כאשר הוא עומד על ראש המגדל ומתבונן בקלרה עם משקפת יש שחזור מדויק כמעט של הסצנה מהשיר שלו, של נבואת הלב בה ראה עצמו עומד מול קלרה, ואז בשיר בעיניה משתקף המוות, וניתן לומר שגם כאן היא עומדת מולו ובעיניה משתקף המוות. במובן זה, עבורו, העולם הזה אינו אופציה, להפוך חלק מהחברה הזו – לא אופציה. התגובה של הבחירה בעולם של היצירה, של הפנטסטי, עולם שכמו אצל ורתר יש לו מחיר גדול. המחיר הוא טירוף ואובדן, וכאן הוא מקביל לאובדן של ורתר.

שנית, סצנת הסיום משמשת להותיר אותנו הקוראים בסוג של אפלה ואי ודאות, ומותירה על כנו את המתח בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי, והשאלה האם קופליוס הוא רוע שקיים בעולם או שמא הוא רק פרי דמיונו של נתנאל. הסופר משאיר אותנו עם הדילמה, לא ניתן לענות על השאלה הזו. קופליוס מופיע שם, הוא אינו דמות נעימה במיוחד, אין בכך ספק. אך השאלה היא האם הוא היה שם סתם במקרה, או שמא הוא כוח שטני המנהל את הדברים ואחראי לאובדן הזה של נתנאל. הסופר משאיר אותנו עם חוסר הודאות, ועם האפשרות להכריע כיצד לקרוא את הסיפור – דרך עיני הנאורות, הרציונליות, כמו אלו של קלרה, או דרך העיניים הרומנטיות ולראות את הסיפור כפנטזיה.

7. ייצוגי נשים (איש החול)

כאמור, דמותה של קלרה מייצגת את ההיפוך הגמור של ייצוג הנשים המקובל בספרות המערב. אם קודם לכן נשים היו מייצגות האי-רציונליות, הפעולה מתוך הרגש, כאן קלרה מייצגת דווקא את הצד הפועל מתוך רציונל, היא מסרבת להכיר בכך שיש דברים נסתרים ואומרת לנתנאל שהעולם הוא כפי שהוא נראה ושום דבר מעבר לכך. נתנאל, מנגד, מייצג כאן את הצד הרגשי, הרומנטיקה, המשוכנע בקיומו של הנסתר והעל טבעי. אך עדיין, למרות ההיפוך, האישה עדיין נותרת בצד של הדברים השליליים כביכול, אלו שצריך להתגבר עליהם (כי כעת בעידן הרומנטיקה יש קידוש של הדברים הללו שנתנאל מייצג).

עוד כתבות בנושא: