הולדתה הרשמית של מדינת הרווחה הישראלית

אז מה היה לנו:

בשנות ה-60 כמעט ולא הייתה אבטלה בארץ, ורוב האוכלוסייה נחשבה לשכירה. מצד אחד, לא נעשתה חקיקה פורצת דרך או שינויים משמעותיים.אך, מצד שני, נעשתה התמסדות, פורמליזציה ותיקון הדרגתי של המערכת, בעקבות מאורעות ואדי סאליב ופרסום דו"ח קליין:

  • הסדרת שירותי הסעד: חוק שירותי סעד תשי"ח-1958, קבע שכל רשות מקומית אחראית לענייה, ובכל רשות מקומית צריכה להיות לשכת סעד. אך, חוק זה לא הסדיר את זכויות התושבים שייקבעו איזה סכום הרשות צריכה לספק.
  • הוצאת אוכלוסיות נוספות ממערכת הסעד: קצבות זקנה. בשנות ה-50, כשנחקק חוק ביטוח לאומי, לא כל הזקנים זכו לקבל קצבת זקנה (זקנים אשר הגיעו לארץ לאחר חקיקת החוק או שהיו מבוגרים מדי כשהחוק נחקק). בשנות ה-60 הוחלט להעניק לזקנים אלה קצבות זקנה מיוחדות, באמצעות משרד האוצר ולא על ידי מערכת הסעד – בתחילה עפ"י מבחני התאמה, ולאחר מכן בצורה אוטומטית, מבלי לפנות לעובדת סוציאלית בלשכת הסעד שיכולה להחליט באופן שרירותי האם מגיע להם סיוע או לא.
  • צעדים ראשונים למערכת קצבאות ילדים: לפי מריומה מרום (2010), בתקופת המנדט הבריטי, ההסתדרות נהגה לספק קצבות ילדים בהתאם לגובה משכורתו של כל עובד ובהתאם לגודל משפחתו. אולם, לאחר גלי העלייה הגדולים והשינויים הדמוגרפיים בישראל, ישראל עברה למתן קצבות היררכיות ללא התחשבות בגודל המשפחה וכמות הילדים.

בעשור זה, דו"ח קנב עסק, בין היתר,באי תמיכתה של מערכת הרווחה במשפחות בעלות ילדים – מפא"י טענו כי קצבות הילדים יעודדו בריחה מאחריות ההורים כלפי ילדיהם וישמשו כנשק כלכלי. אך, עם הזמן הם הבינו שיש צורך לתמוך בקצבת הילדים ולהפסיק להתנגד לה, והיא נחקקה כחודש לאחר מאורעות ואדי סאליב. בתחילה,רק משפחות מרובות ילדים (בעלות 4 ילדים ומעלה, עד גיל 14) היו זכאיות לקבלה. הקצבות מומנו על-ידי המדינה והמעסיקים, ללא השתתפות עצמית של המקבלים אותה. הן היו נמוכות מאוד, ולא באמת עזרו למשפחות שקיבלו אותן. בשנות ה-60 קצבת הילדים התרחבה גם למשפחות שבהן יש 3 ילדים ופחות מכך, עד גיל 18, שההורים בהן שכירים(עצמאיים ועובדי עבודות דחק בעלי מעט ילדים, לא היו זכאים לקבל את הקצבה, ונשארו מחוץ לחוק).

 

לקרוא: דורון (2007) – עיצוב מדיניות הרווחה בישראל– 2000-2005

מזל טוב ! הולדתה הרשמית של מדינת הרווחה הישראלית (1967-1977)

 

בשנות ה-70, ובחלק משנות ה-80, מדינת הרווחההתמסדה בצורה משמעותית – רקע:

  • המיתון (1966-1967)–בתקופה זו קובעי המדיניות יזמו מיתון ("מיתון יזום") בכדי להשיג מטרות כלכליות של המשק (לדוגמה, צמצום הפערים בין הייבוא והייצוא של המדינה). מיתון זה החל בפריפריה, ובאוכלוסייה המזרחית והערבית, אך הוא גרם לאבטלה משמעותית גם בקרב אוכלוסיות "מבוססות". הייתה ירידה בצמיחה הכלכלית של המדינה, ומעל 12% מהאוכלוסייה שרוצה לעבוד, וביניהם אפילו צעירים אשר סיימו לימודים אקדמיים, לא הצליחו למצוא עבודה. המיתון וכמות האבטלה הרבה הובילו להבנה שלא יהיה ניתן להשתמש בכלים הישנים (עבודות דחק) כדי לפתור אותם, ושהדבר לא נגרם עקב עצלות של המובטלים.
  • מלחמת "ששת הימים" (1967) עזרה ביציאה מהמיתון ובקידום תעסוקה מלאה. זאת, באמצעות הצורך בהשקעה בדברים ביטחוניים שהצריכו ידיים עובדות נוספות, ותרומות כספיות מן העולם שעזרו למדינה להיחלץ מהמלחמה. בנוסף, נוספו למדינה שטחים שהיו מאוכלסים על-ידי האוכלוסייה הערבית.
  • הגירה מברית המועצות וליברליזציה במדיניות הקליטה (בסוף שנות ה-60 ולאורך כל העשור של שנות ה-70).עלייה זו נחשבה למוערכת מבחינת ישראל – זו הייתה עלייה של אנשים מבוססים שהקריבו רבות על מנת לעבור לכאן בשם הציונות, ולא עקב בריחה או צורך בתמיכה.לעומת עליות קודמות אחרות, לעולים אלה ניתנה יד חופשית – המדינה העניקה להם כסף בכדי שיוכלו לבחור את מקום מגוריהםוהתאימה בעבורם סוגי מדיניות שונים– מדיניות המותאמת לילדי העולים, למדענים וכו'. המטען ההשכלתי והמטען המערבי עימם הם הגיעו, גרם לכך שהם עקפו את העולים האחרים שהגיעו לפניהם, בני עדות המזרח ברובם, מה שעורר תחושת כעס, אפליה וקושי רב באוכלוסייה זו.

דו"ח העוני הראשון- רוטר ושמאי, 1971, אנשיהביטוח הלאומי,הוציאו דו"ח עוני ראשון בישראל.הדו"ח מדד עוני בצורה יחסית ולא בצורה מוחלטת-מה מצבו של האדם ביחס לחברה בה הוא חי. דו"ח זה חילק את העניים ל-2 קטגוריות: אנשים הנמצאים ב"עוני" ואנשים הנמצאים על "סף העוני". מעל 20% מאזרחי המדינו הוגדרו כעניים/על סף העוני. בנוסף, הדו"ח מצא כי רבים מן העניים בדו"ח הינם אנשים עובדים ולא מובטלים. גם קצבות הסעד לא הספיקו להוצאת משפחות אלה מהעוני.

עוד כתבות בנושא: