חילוף תפקידים

 

מתקיים כאן חילוף תפקידים. גב' רמזי חוזרת על כך שצריך להפרות את הזכר העקר מר רמזי. הוא צריך את האישור שלה. מאמץ זה ממלא אותה. כל עוד הוא שם היא מלאת חיים. אך ברגע שהוא הולך וקיבל את מה שהוא רוצה הוא מרגיש יותר טוב אך היא קורסת אל תוך עצמה. בדינמיקה זו בין הנשי לגברי האישה נותנת עוד ועוד ומר רמזי לוקח עוד ועוד. הכוח שלה הוא כוח מדומה שבסופו היא נותרת ללא כלום. זו אמירה חזקה לגבי הדינמיקה שבין בני הזוג. רציונליות מול רגש, אלמנט חזק של היפוך של פאסיבי מול אקטיבי, אך האקטיבי מתבסס על נתינה בלבד, ובנוסף – הריבוי שמאפיין את גב' רמזי (היא עוסקת בכמה דברים במקביל) לעומת חד הממדיות של מר רמזי. מאוחר יותר כשהם הולכים בטיול בשביל היא מריחה את הפרחים, שומעת את הציפורים, חושבת על דברים רבים והוא רק חושב על דבר אחד – על העבודה שלה.

בסוף החלק הראשון יש סצנה של קריאה, בה שניהם יושבים זה מול זה לפני השינה. היום הגיע לסיומו והם שניהם קוראים בספר זה מול זה. הוא קורא רומן ריאליסטי מאת אחד הסופרים הריאליסטים החשובים של המאה ה-19. כשהוא קורא אותו גב' רמזי מבינה מה מושך אותו בטקסט, היא אומרת כי במהלך ארוחת הערב מישהו העיר הערה כי טקסטים אלו לא ישרדו את מבחן הזמן, ואז מר רמזי אומר שאם הם לא יישרדו גם הוא לא ישרוד. אך כשהוא קורא הוא מבין שהטקסט כן ישרוד ועל כן גם הוא עצמוישרוד, זה מאשש אותו לעצמו. גב' רמזי לעומתו קוראת  סונטות של שייקספיר. זוהי שירה בצורה הכי מזוקקת שלה, הכי לא פרוזאית. מעניין לראות כיצד וולף מתארת קריאה זו. הקריאה היא רגשית וחושית מאוד, היא לא בהכרח שמה לב למשמעות, היא רואה את הסמליות של המילים, היא רואה צבעים. בדינמיקה זו בין הגברי לנשי שנבנתה לאורך כל החלק הראשון אנו מסיימים גם עם הדינמיקה שבין הצורות הספרותיות – הגברי מזוהה עם הפרוזה הריאליסטית והנשי מזוהה עם הסונטה, עם הסמליות, שירה שהיא סמלית מאוד ולא קונקרטית. נוצרים כאן ארכיטיפים, ניגוד בינארי בין הגברי והשני המיוצגים ע"י מר וגב' רמזי לאורך כל החלק הראשון.

האם בתיאור הנשיות של גב' רמזי אין גם הרבה מהסגנון של וולף עצמה? התיאור הוא לא לינארי, לא פרוזאי, לא קונקרטי אלא סמלי, מעגלי. יש זרם שלם בביקורת וההגות הפמיניסטית של כתיבת נשים, שהוא שונה מהותית מכתיבת גברים. זה בידוק מה שוולף מזהה אצל גב' רמזי. השאלה שיש לשאול היא האם אפשר ליצור זיהוי זה או לא, ומה בעצם היחס של וולף כמחברת אל גברת רמזי לאורך הסיפור. ברור שיש מימד חזק של הערכה והזדהות, אך בו בזמן גם ביקורת ורצון לקרוא תיגר על הנשיות של גב' רמזי.

אמה של וולף הייתה אחד מהמתנגדות החריפות ביותר למתן זכות הצבעה לנשים, מתוך הנחה שצריכה להיות הפרדה ברורה בין המרחב הציבורי – הגברי, לבין המרחב הפרטי -הנשי. האישה צריכה לנהוג בבית כמעשה אומנות, כיצירה. כך זה אכן מתואר לאורך החלק הראשון של הספר, לעומת הגבר שצריך לצאת החוצה. גם מול זה וולף מתעמתת לאורך הספר. עימות זה מתגלה בעיקר דרך הדמות של לילי בריסקו, דמות הציירת.

כפי שהוזכר כבר בהקשר זה ישנן הקבלות בין לילי לבין וולף. מעבר לעובדה שאלו שתי אמניות יוצרות המנסות לתאר את גב' רמזי, המרכזיות של לילי בריסקו מקבלת ביטוי גם בעובדה שהיא מופיעה גם בחלק הראשון וגם בחלק השלישי. היא למעשה אחת החוליות המקשרות בין ההתחלה והסוף של הספר. בחלק הראשון אנו צופים בה כשהיא מנסה לצייר את גב' רמזי ובחלק השלישי היא מצליחה לסיים את הציור 10 שנים מאוחר יותר.

בחלק הראשון אנו רואים כל הזמן את הפקפוק של לילי בחיים שהיא בחרה לעצמה – חיי יצירה ואומנות. למשל בעמוד 58 – היא אומרת "יש לה אבא, יש לה בית, ויש לה אפילו… הציור שלה… מעט כל כך… לעומת הדבר האחר". הדבר האחר הוא עולמה של גב' רמזי, חיי המשפחה. מצד אחד לילי מעריצה את גב' רמזי. היא רוצה להיות כמוה ורואה בה אידאל. מצד שני היא רוצה עולם אחר, את עולם היצירה והאומנות. עולם שהיא כל הזמן מפקפקת בו וביכולות שלה בו.

כשעוברים אל החלק השלישי גב' רמזי כבר לא נמצאת ואז הדינמיקה שראינו בחלק הראשון בין מר וגב' רמזי מתחלפת בדינמיקה בין מר רמזי לבין לילי. יש סצנה ממש מקבילה לסצנה שראינו קודם – מר רמזי עומד מול הציור של לילי ותובע ממנה אהדה, הוא רוצה שהיא תתייחס אליו כמו שתבע מגב' רמזי מוקדם יותר (עמ' 162). "האיש הזה, חשבה לעצמה, לעולם אינו נותן. האיש הזה לוקח. גב' רמזי נתנה ונתנה, עד שמתה והשאירה את כל הזמן. למעשה כעסה על גב' רמזי… לילי בגיל 44 מבזבזת את זמנה חסרת אונים לחלוטין, משתעשעת בציור.. הכל באשמת גב' רמזי… הנה הוא שוב קרוב אליה, ראוותן, אובד עצות… ". סצנה זו מקבילה לסצנה הקודמת. מר רמזי עומד ליד לילי ותובע ממנה הכרה. זה כל מה שהוא רוצה ממנה. אמפתיה, אהדה. היא לא מסוגלת לעשות זאת. היא אומרת שהיא לא מוכנה לתת עצמה ולהקריב עצמה כפי שגב' רמזי הקריבה עצמה, נתנה ונתנה עד שמתה. זו אמירה מאוד חזקה וביקורת על העולם הנשי שייצגה גב' רמזי.

עוד כתבות בנושא: