נצרת וסכנין

מה יכול לעשות ספורטאי ערבי במצב הזה? להצטרף לקבוצות יהודיות, שלא יחרימו אותו. זה קורה למשל בערים מעורבות כמו עכו וחיפה. בולוסבולוסוחסאןבוסטוני, שניהם ערבים נוצרים מחיפה (הפועל), הם השחקנים הערבים הראשונים בליגה הלאומית.

ההסתדרות תומכת במהלך ההשתלבות הזאת. בין השאר זה קשור למפלגות הלוויין/מיעוטים שמקושרות למפא"י. בדומה לפוליטיקה המוסדית-מפלגתית, הקוסמופוליטיות של הפועל היא הפיתרון לספורט הערבי שלא קמות בו קבוצות עם זהות ערבית מוצהרת, אפילו ביישובים ערביים הומוגניים. פורמלית יהודים יכולים לשחק בקבוצות האלה, זה לא בדיוק קורה (בשונה מבני סכנין של היום למשל). כשקבוצות הפועל בכפר קאסם רוצות לפתוח עוד אחת, "אין מקום". זה מוביל להקמת קבוצות בכפר ממרכז מכבי, מרכז בית"ר ושמשון(!). הלאומיות נחנקה לחלוטין.

עלי עות'מאן מהפועל היה הערבי הראשון בסגל נבחרת ישראל (לא שיחק בה בפועל). הכוכב הערבי הראשון היה ג'ימי טורק מת"א, שגם ייצג את הנבחרת במשחקים האולימפיים. אחריו – נביל מנסור מהפועל עכו ב-1976.

באותה תקופה הצפון מיוצג ע"י שתי הקבוצות מחיפה והפועל עכו. בינתיים ברשת ב' הוספת קבוצה ערבית שלישית בצפון יוצרת מחסור בשדר, וזוהירבהלול – אז מורה לחינוך גופני ועיתונאי מתחיל – מתקבל לשירים ושערים. בהלול שידר את המשחק שנכנס למערכון של הגשש עם השער שהוא באמת מתאר בלי לראות. בהלול בכלל נהפך מהר מאוד למזוהה עם הספורט בארץ כולה, לא רק במגזר הערבי. בהלול רואה את עצמו כסמל לאינטגרציה, והוצע לו בעבר להיות שגריר ישראל בפינלנד.

בשנות ה-80 שיעור השחקנים הערבים הבכירים, כולל בנבחרת, עולה. דגל המחאה מוצמד לשחקנים הערבים הבכירים בלי שהם בחרו בזה. אחד הסמלים לזה הוא התרחיש של ההמנון לפני משחקי נבחרת או גביע, שמעורר תמיד את הקונפליקט הלאומי.

בקיץ 1996 עולה לליגה הלאומית הקבוצה הערבית הראשונה, הפועל טייבה – היישוב נמצא ב"משולש הקטן" (לא הגדול). זה מכניס את טייבה לדילמה בין הבחירה בהשתלבות לבחירה במחאה. האם להיות "הקבוצה הערבית" שמייצגת את המחאה האתנית-לאומית – או להשתלב ולבחור גם שחקנים יהודים. המשטרה לא מאפשרת להם לשחק בטייבה, הקבוצה בוחרת לשחק בקופסא בנתניה.

השאלה המסקרנת מבחינה חברתית היתה מה יקרה במפגש בין טייבה לבית"ר ירושלים, האלופה בסוף העונה. המפגשים בקדם העונה (גביע הטוטו) עוברים בשקט. בינתיים הקבוצה מתחילה את העונה טוב ואז מסתבכת. באמצע העונה עולה לשידור סער מזרחי ומתלונן על קיפוח במלים הבאות: "השופטים דפקו אותנו כי אנחנו ערבים". הקבוצה ממשיכה להפסיד באותה תקופה והקבוצה מתחילה להסתכסך, גם מול הציבור הכללי.

זה מוביל את הפועל טייבה לעבור ממודל ההשתלבות למודל המחאה. המאמן צבי רוזן (שהחליף מאמן פולני) נזרק, חותכים את השחקנים היהודים ועוברים לשחק באום אל פאחם. ההימור הזה על מעבר מודל נכשל. השילוב של מעבר מודל וכישלון ספורטיבי הופך את ההפסדים לקשים יותר בציבור הרחב, בזמן שבית"ר מצליחה וגם מנצחת את טייבה עצמה. טייבה יורדת ליגה ומתפוררת בהדרגה.

נצרת וסכנין

עליית אח"י נצרת ב-2003: הסצנה של עזמי נאסר בסוף משחק העלייה בעילוט, עם הציטוט על שרון וערפאת. נאסר גדל בהפועל חיפה ונשוי לאישה יהודייה. מבחינתו הוא סמל של אינטגרציה, שאיפת חייו המקצועית היתה לאמן בליגת העל.

שבוע אחר כך עולה גם בני סכנין לליגת העל. העלייה שלה תופסת פחות כותרות אבל הסיפור הספורטיבי הפוך – נצרת יורדת בתוך עונה אחת וסכנין מצליחה יחסית בליגה, ובסוף זוכה בגביע. היו"ר מאזן גנאים נדרש גם הוא לבחור מודל ואצטדיון חלופי – הוא מאמץ את מודל ההשתלבות ובוחר לשחק בקרית אליעזר, חיפה.

הסמל של הקבוצה, סוס, נקשר לגליל כאזור. גנאים בוחר לשווק מנויים גם בכרמיאל, גוש תפן וכו'. הסמל של הקבוצה הוא ניטראלי מבחינה פוליטית. כל המרצ'נדייז שנמכרים מטעם הקבוצה הם בעברית בלבד: צעיפים, פוסטרים וכו'.

כשעזמי נאסר עומד להיות מפוטר מהקבוצה מתקיים הדרבי הערבי בין סכנין לנצרת. באותו יום הקהל מניף שלט בעברית "עזמי אנחנו אוהבים אותך" – סמלי מאוד השילוב בין השפה לבמה.

באותו שבוע שידיעות אחרונות בוחר להכין כתבה על הקבוצה נשלח לסקר את המשחק נגד בית"ר הכתב לענייני ערבים (עידו מצטרף). כשאוהדי בית"ר פותחים בפלייליסט הלאומני, אוהדי סכנין מתחילים לענות (בערבית). גנאים שולח סדרנים להעיף את הגרעין הקשה שהתחיל את הקריאות הלאומניות מהצד של סכנין. האמירה של גנאים לטובת מודל ההשתלבות ברורה.

עוד כתבות בנושא: