תקצוב האגודות

תקצוב האגודות: עד שנת ה-60 הספורט היה ממש חובבני. ב-1961 בא רפי פרץ ממכבי ת"א ותובע כסף על אובדן שעות עבודה וביטוח. זה שובר את המורשת החובבנית של ימי המנדט.

"המודל הפוליטי" מהו

המדינה מעורבת יותר, מתאים לאירופה ובעיקר לבריה"מ. בישראל ההקשר הוא גם תנועתי ולא רק מדינתי. המקצוענות העולה סודקת את זה גם כן. כי אם השיקול הוא מסחר אז נעבור למי שמשלם יותר כמובן, אין נאמנות אידאולוגית.

כניסת הליברלים לתוך גח"ל מסיגה את המעורבות הפוליטית ממכבי. מי שעולה על ההזדמנות ראשונה זו מכבי ת"א, בעיקר בכדורסל. היא הראשונה למכור כרטיסים על בסיס קבוע. החיפוש אחרי "גב" מסחרי במכבי חופף לירידת הזיקה הפוליטית באגודה. הפועל עוד מקושרת להסתדרות.

עם עליית הטלוויזיה ב-1968 נכנס הפרסום. כל זה קורה דווקא בניגוד לתקנות רשות השידור, שאסרה הצגת פרסומות מסחריות בשידורים שלה, בין השאר ספונסרים על חולצות השחקנים.

אח"כ מגיעים לארץ זרים, בהתחלה יהודים. בכדורסל אלה טל ברודי (מכבי ת"א), בארי לייבוביץ' (הפועל ת"א) ואייזנר (בית"ר). הם מעלים את רמת המשחק בליגה. בסוף שנות ה-60 מתחילה תנועה ישראלית לחו"ל. בין השאר בכדורגל ובכדורעף. כניסת הזרים המאסיבית יותר בשנות ה-70 מחדירה עוד יותר את המקצוענות.

ירידת ההסתדרות ושנות ה-80: מדיניות ממשלת האחדות (וממשלת הליכוד לפניה)  מקשה על ההסתדרות כלכלית. היא מתחילה לוותר על החזקה בקבוצות הכדורגל שלה במרכז הפועל. כך קבוצות הפועל מתחילות להיחלש ואף לרדת מהליגה הלאומית לארצית.

הפעילות הפרטית שמתחילה ביעקב שחר (מכבי חיפה כדורגל) מחלישה את האגודות והפוליטיקה המפלגתית עוד יותר. בתגובה העיריות מנסות לאחד קבוצות.

 

דעיכת המודל הפוליטי בישראל

בעונת 1997/8, משחק השרוכים של הפועל בית שאן נגד בית"ר (בקרית אליעזר). המחצית נמשכה כחצי שעה, ככה שהמשחק ייגמר לפחות 15 דקות אחר כך. ככה ששתי הקבוצות יודעות שת"א מובילה בבלומפילד, והקבוצות שמתמודדות נגד הירידה יחד עם בית שאן נמצאות בפיגור. זה מוביל לתקרית השרוכים. המשחק לא נחשב מכור מבחינה פורמלית.

האירוניה היא שבית שאן, נציגה מזרחית, שייכת למרכז הפועל ומסייעת לקבוצה הבכירה של בית"ר. הדיל הזה נסגר במהלך המשחק, במעורבות של יוסי אבוקסיס שהיא קפטן בית"ר (גדל בת"א וחזר אליה אחרי כמה שנים, עד סוף הקריירה כמעט בלי הפסקה).

הסימפטיה הארצית לבית שאן התחלפה בעוינות כלל ארצית פחות או יותר, חוץ מבית"ר בערך.

סיפור דומה לזה ב-1982, בעונה הגדולה של מכבי נתניה (עונה של חמישיות) שבסופה הפועל כפר סבא זכתה באליפות.

השינוי כאן הוא דרמטי: הפועל בית שאן הוקמה בהתאם למדיניות של מרכז הפועל לפיזור גיאוגרפי (שיעור 5), ועברה טרנספורמציה לכיוון האתני-מעמדי-עדתי, בשאלת הסכסוך האשכנזי-מזרחי (מלחמת תרבות בישראל וכו').

 שני מודלים חברתיים – מודל האינטגרציה/השתלבות לעומת מודל המחאה:

  • השתלבות – צרפת 1998. מה הזכייה בגביע העולם עשתה? הטענה היא שבני המוצא האלג'ירי הפכו למקובלים יותר מבעבר בזכות ההצלחה שמבוססת על זידאן ואחרים ממוצא אלג'ירי.
  • מחאה –אתלטיק בילבאו הבאסקית. המושג באסקי "הורחב" כביכול, וסוסיאדאד עשתה מהלך דומה. היא גם שיתפה זרים, אבל לא ספרדים מקבוצות אתניות אחרות. לואיס פרננדס הצרפתי הוא באסקי-צרפתי ולכן היה יכול לשחק בשתיהן, ואכן שיחק בסוסיאדאד.

מכאן לערביי ישראל: ב-1934 קמה התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית, כמענה להתפתחות ביישוב היהודי לאחר העלייה הרביעית והחמישית. הארגון יגווע בתוך שנתיים בעקבות המרד הערבי. יחד עם זאת, הפלסטינים כן הצליחו לקיים מספר אירועים בסדר הגודל של משחקי רחובות של היישוב היהודי. ב-1944, לאחר הפירוק ע"י הבריטי 8 שנים קודם לכן, ההתאחדות הפלסטינית מוקמת מחדש כ"התאחדות הספורט הפלסטינית הלאומית השנייה". בין הענפים הפופולאריים – טניס, היאבקות, שחיה (חידוש חריג) ועוד. נפתחים עיתוני ספורט לאומיים (אל ג'ילרה / הדור, שיוצא ביפו הערבית). יש כאן סוג של אימוץ "יהדות השרירים" באוריינטציה ערבית. חל איסור חמור על צירוף יהודים בליגת הכדורגל.

בסך הכל עד 1947 קמו 61 מועדונים שהתחרו בהם בערך 10,000 ספורטאים. החשיבות של ספורט ברמה הלאומית והבינלאומית היתה מובנת גם לפלסטינים, וגם הספורט בהקשר של הכשרת הנוער ללחימה (בקרב מגע למשל). התשתיות היו רעועות, כמו אצל היהודים.

בסך הכל מדובר בסיפור הצלחה של שילוב בין ספורט ללאומיות, עד שנעצר ב-1948. התשתית הזאת לא משתקמת אחרי המלחמה, אין עלייה של ארגון פלסטיני או ערבי חדש שמזוהה עם הלאומיות הפלסטינית. לכן תמיר שורק קורא לספר שלו "לאומיות שנאלמה".

עוד כתבות בנושא: