בחזרה לחיפוש אחר משמעות

פרקים 99-135: פרק 99 עוסק במטבע הדובלון, אליו נגיע בהמשך. שם אחאב מבטיח לתצפיתן הראשון שיגלה את המטבע. לאחר מכן הם מזהים את מובי דיק ומתחיל שיא היציאה אל הציד. בסוף מובי דיק מטביע את האנייה כולה, וכולם מתים פרט לאדם אחד – המספר, ישמעאל, אשר שורד כדי לספר את הסיפור.

בחזרה לחיפוש אחר משמעות:

כבר כשפוגשים את ישמעאל בהתחלה והוא מציג עצמו בפני הקוראים, ניתן ללמוד לא מעט על מימד זה. יש אלמנט מובנה של גלות, כיוון שישמעאל הוא הבן של אברהם אשר נשלח לגלות. בקטע הפותח הוא מראה לנו עניין מרכזי בדמות – הניסיון למצוא סיבות, מניעים. הוא מנסה לערער על המוטיבציה שלו לצאת אל הים. הוא אומר שהיה חסר לו כסף, או שהשתלטה עליו מלנכוליה, ויש לו צורך לצאת אל הים כסוג של תרפיה. הוא עובר אל עוד ועוד סיבות, אולי הוא צריך את הפעילות הגופנית, אולי הייתה כאן תכנית גזרת גורל. ישמעאל הוא דמות של פרשן בקטע זה, שמנסה להבין ולחפש את הסיבות, אך במקום מסויים הפתיחות והנכונות שלו לשקול את כל האופציות מובילה אותו לסוג של מבוי סתום. הפרק מסתיים עם כל כך הרבה אופציות והתחושה היא שאין סיבה אחת שניתן להכריע עליה.

הניסיונות של ישמעאל לפרש ולהבין חוזרים על עצמם כל הספר. בסצנה בה הוא נכנס אל הפונדק ורואה תמונה על הקיר, יש ניסיון ארוך שלו להבין מה התמונה אומרת. דוגמא נוספת, בהקשר של הדובלון – הדובלון הוא מטבע זהב עם תחריטים משונים, וכשישמעאל מתאר אותו הוא אומר "משמעות כלשהי חבויה בכל הדברים שאחרת אין כמעט ערך לשום דבר…" כלומר לפיו חייבת להיות משמעות כלשהי, ביקום כולו לכל יש משמעות, אחרת לקיום כולו אין שום משמעות, הקיום הוא ריק. לכן המסקנה שלו היא שיש משמעות בבסיס הדברים ותפקידו הוא למצוא אותה. הדבר המרכזי שישמעאל מנסה להבין לאורך המסע הוא המשמעות של מובי דיק הלוויתן הלבן.

הספר מתחיל בהקדמה מוזרה מאוד, עוד לפני הפרק הראשון. זהו מעין אפילוג, המתחיל באטימולוגיה. נאמר לנו כי שרת בבית ספר יסודי הלך לעולמו ממחלת השחפת, ובחן בכל המילונים מהיכן הגיע השם של הלוויתן. הקטע הבא מציג את השם לוויתן בשפות השונות. בהמשך אנו שומעים על ספרן שאסף בדקדקנות ואדיקות כל אזכור של לוויתן שהופיע מאז ומעולם בספרות, מדעית או ספרות פרופר. מעניין לציין כי כשהספר יצא אל האור, מו"לים רבים לא הדפיסו חלק זה, זאת בניגוד מוחלט למטרה של מלויל. משמעות התחלה זו היא ככל הנראה תחבולה, המזכירה תחבולות שראינו בספרות עד עכשיו, אצל מונטיין, וולטר ועוד, החוזרות על עצמן כחלק מדיאלוג עם הקורא, משחק, ניסיון לערב אותו ולהכניס אותו לדיון עם הטקסט, עם התעלומה. פתיחה זו מלמדת אותנו על האובססיה האמתית שבבסיס מובי דיק והיא הניסיון להבין את הלוויתן. בניסיון זה כפי שניתן לראות הוא לא פסח על שום טכניקה של צבירת ידע. במובן זה, ההתחלה הזו אומרת לנו שהניסיון להבין את משמעות הלוויתן היא מרכזית בספר. גם מובי דיק הלוויתן וגם מובי דיק הספר המתאר את הלוויתן הם במובן מסויים האובייקט אותו אנו מנסים להבין ולרדת אל משמעותו.

במהלך קריאת הספר נתקלים בטכניקה של מלויל שבה הוא לפתע עוצר את שטף הסיפור ומתחיל לדבר על הזואולוגיה של הלוויתן, על מנגנוני הנשימה והרבייה שלו, על צבעו. ישנם חלקים שלמים שלא לגמרי קשורים ליצירה ספרותית. חלקים אלו נמצאים שם מסיבה חשובה, הם מלמדים על יומרה שנמצאת בספר הזה והיא להבין את הלוויתן, לא רק במובן הפיזיולוגי, אלא ישנם גם קטעים שעוסקים במשמעות הסמלית של הלוויתן (מה המשמעות של היות חיה כה עוצמתית בטבע, מה היא עבור האדם וכו'). מובי דיק הוא חלק המייצג את הטבע שאותו הוא מנסה להבין.

מה שמאפיין בעיקר את הניסיון של ישמעאל להבין את המסע שלו אחר משמעות הוא הכישלון המוחלט של ניסיון זה. הרפלקסיה שלו פעם אחר פעם מגיעה למבוי סתום, ומגיעה ההכרה שהוא לא מצליח להבין שום דבר. אחד הקטעים המפורסמים של מובי דיק אשר נהוג לצטט אותם הוא פרק 42, בו הוא חוקר את משמעות הלובן של הלוויתן. הוא מגיע למסקנה שלובן הוא סמל לקדושה לאורך האנושות, אך בו בזמן לובן זה הוא גם צבע האימה, צבע המעורר חלחלה, הוא אומר שאין דבר שיותר מעורר חלחלה מהלובן של גופת המת. הוא מגיע למסקנה שהמשמעות היא אמביוולנטית לחלוטין, קדושה מצד אחד ואימה מצד אחר, ושניהם משתלבים ביחד. זה מלמד על היחס של ישמעאל אל מובי דיק ואל הטבע. הוא מצד אחד מעריץ את הטבע אך מצד שני הוא גם מבועת ממנו. יחס דואלי זה לטבע מתבטא רבות בספרות הרומנטית שבה כבר דנו.

בעמוד 386 ישמעאל מתאר כיצד לאחר ציד של לוויתן אחד (מהסוג של מובי דיק) העלו את הלוויתן אל הסיפון ועשו את כל המלאכה האכזרית של להשיל ממנו את העור ולרוקן ממנו את השמן, והוא מתאר כיצד הוא התבונן בראש הלוויתן המפלצתי שנמצא מולו. הוא מזכיר פסאודו-מדע שהתפתח במאה ה-18, פיזיונומיה, בו ניסו להבין אנשים דרך קריאת הראש שלהם. הוא מתאר את הניסיון שלו לקרוא את מצח הלוויתן הזה. הניסיון לקרוא את המצח, את הפנים דרך החוץ, מסתיים במסקנה ש"אני לא מבין כלום".

לפרסום כתבה, השאירו פרטים