מאז אותו אירוע, קופליוס לא הגיע במשך זמן רב עד שפעם אחת חזר לביקור אחרון כפי שהבטיח אחיו. בביקור זה נשמע פיצוץ, והוא מגלה כי אביו נהרג. קופליוס והאסון שקרה לאביו כולם מתחברים אצלו בתודעה ביחד. הוא בטוח שקופליוס הוא איש החול וכי מדובר בשטן בהתגלמותו האחראי לכל האסונות שקרו לו ולמשפחתו. מאז עבר מספר רב של שנים, הוא גדל והפך לסטודנט, וכעת הגיע אדם שנראה שתי טיפות מים כמו קופליוס וקורא לעצמו קופולה. הוא ממלא אותו חרדה והוא מרגיש שעולמו מתערער. זהו המכתב הפותח את היצירה איש החול. כאמור, נושא מרכזי הוא העיניים – איש החול מקושר לעיניים, אובדן עיניים, זה יישאר מהותי עד הסוף. הטקסט מזמין אותנו לשאול – מה משמעות העיניים? פרויד נתן לכך תשובה בה עסק בהרחבה. תשובת פרויד – עיניים מקושרות לסירוס. הוא טען כי מה שמעורר חרדה ומאיים כל כך הוא הפחד מסירוס, פחד מהותי של האדם. הוא מביא דוגמאות, בין היתר הטרגדיה של אדיפוס, אשר הואשם בכך ששכב עם אמו ורצח את אביו, ומעניש עצמו בניקור העיניים. פרויד אומר שהעונש המתבקש היה סירוס, אך התחליף לכך היה ניקור העיניים, הוא מקשר ביניהם ואומר שלכן העיסוק בעיניים גם ביצירה זו.
ניתן גם לומר שעיניים הן פרספקטיבה, נקודת מבט אישית של האדם על העולם. השאלה המהותית ששואל הטקסט ועולה כבר מהמכתב הפותח – השאלה של האובייקטיבי והסובייקטיבי – האם אכן הטקסט אומר לנו שקופליוס הוא איש החול, השטן, ואנו קוראים כעת פנטזיה בה הרוע אכן קיים (הקריאה האובייקטיבית של הטקסט) או שבעצם הכל בראש של נתנאל, הכל פנטזיה שלו? גם המכתב הפותח הוא חלק מהפנטזיה של אדם נוירוטי הניצב על גבול השפיות. הטענה העולה לגבי כך – זהו המקום המפחיד והמעכיר שלווה ביצירה זו. אנו כקוראים לא באמת יודעים כיצד לקרוא את הטקסט הזה. המחבר הופמן משחק איתנו בעניין זה ולא אומר לנו לגמרי כיצד לקרוא את הטקסט. אנו נותרים באפלה ונותרים עם האופציה בלבד שקופליוס הוא השטן, איש החול. המתח ואי הוודאות מלווה את הטקסט ומעוררת אלמנט של חרדה מבחינתנו כקוראים.
השלב הבא בטקסט הוא מכתב אהבה אל קלרה אהובתו. נתנאל כותב את המכתב ללוטר חברו אך בטעות חותם על המעטה "לקלרה", אך טעויות לא קורות סתם. הוא אולי התכוונן שקלרה תקרא את המכתב. היא מבינה שהיא אינה הנמענת, ומספקת את התשובה התבונית הרציונלית – היא אומרת לו שהכל בראש שלו, הכל רגשות, טראומות שנוצרו אצלו בילדות סביב המוות של אביו, התקשרו אצלו בנפש אל איש החול וקופליוס, אך זה רק במקרה. קופליוס לא באמת ניסה להרע לו, הוא אינו באמת כוח זדוני שקיים בעולם כי אין באמת דבר כזה. העולם הוא רק מה שגלוי לעין והנסתר לא באמת קיים. היא אומרת שהיא יודעת שהוא יחשוב שהיא אדם קטן שלא יודע להכיר בנפלא ובנסתר ובמה שמעבר לנראה לעין, אך היא אומרת שבכל זאת תאמר לו דברים אלו כי חשוב לה לרפא אותו. נשים לב לקונפליקט שנוצר בין נתנאל לקלרה – בדומה לקונפליקט הנוצר בין הנאורות לרומנטיקה. נתנאל מייצג את הרומנטיקה – את הרגשי, את הדמיון, את הפנטסטי. קלרה עושה בדיוק את ההפך – מדברת בשם השכל הישר, בשם התבונה והבחינה האמפירית של מה שגוי לעין. במובן זה הקונפליקט ביניהם הוא בדיוק הקונפליקט בין הרומנטיקה לנאורות. בעצם כך יש היפוך די מרתק בייצוגי נשים בספרות המערב – בדרך כלל, עד הרומנטיקה, נשים מזוהות עם האי-רציונליות והרגשיות. ראינו זאת מעט אצל מרגריט דה נוואר. בגדול, בהתפתחות ספרות המערב וייצוגי נשים – נשים מזוהות עם הרגש בעוד שהגבר הוא הרציונלי. אך כאן יש היפוך – הגבר הופך למזוהה עם הרגשי והאישה עם הרציונלי. מה שנשאר אותו דבר הוא שהאישה נותרת בצד השלילי של המשוואה, אם הרומנטיקה מקדשת את העל טבעי ואת הרגשי – האישה נשארת מזוהה עם מה שצריך להתגבר עליו.
נתנאל מגיע לחופשה בבית, ואז מסתיים החלק של המכתבים. יש כאן את אותה תחבולה של מעבר אל מחבר אובייקטיבי המוסר לנו את המשך הסיפור, זה מתכתב עם המתח בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי. הוא חוזר הביתה, הנוכחות של קלרה מרפאה אותו, הוא מרגיש שהוא חוזר לאיתנו. הוא מתחיל לכתוב, הופך לדמות של משורר. הדינמיקה שנוצרת בינו לבין קלרהמתארת אחד לאחד את הדינמיקה של האמן הרומנטי מול החברה הבורגנית.
