מה מחזק ומה מפריד

חוץ מביטויים לאומיים יש גם ביטויים מעמדיים. בלונדון למשל רואים את זה ברוגבי בהקשרים אתניים (לונדון סקוטיש, לונדון אייריש); בכדורגל הקישור הוא מעמדי – "הפטישים" של הפועלים, התותחנים משחקים איפה שיש לחייל מחסן וכו'. המחוזות עם זיקה לאומית בדלנית, לא אנגלית, בלטו בהצבעה בעד היפרדות מבריטניה במשאל העם שנערך השנה. אותה הבחנה מעמדית נמצאת למשל באתונה, בין אולימפיאקוס (נמלים) לפאו (בורגנות).

מה מחזק ומה מפריד

אצל הבריטים, ההסכמה על חוקי המשחק חזקה מהכל, והקונפליקטואליות מבחינתם מחזקת את הלכידות החברתית. המשחק, התחרות וכו' – בריאה לחברה. היטלר לעומת זאת ראה את זה אחרת. מבחינתו יריבויות ספורטיביות פנימיות מפלגות את החברה ולא מגבשות אותה או מלכדות אותה. הוא כיוון את הספורט, אם כבר, כמקום ייצוגי גזעי-ארי.

חשיפה

הספורט חושף את עצם קיומן של מדינות קטנות וחדשות לעולם בחוץ. שומעים את ההמנון, רואים את הדגל וכו'. ראשי מדינה מתעקשים לשלוח נבחרות למסעות משחקים וטורנירים בינלאומיים כדי להשיג את ההכרה הזאת. למשל בן גוריון ונלסון מנדלה ששלחו קבוצות להתחרות מחוץ למדינה. למשחקים בין מדינות כובשות ונכבשות או פוסט-קולוניאליות יש כמובן משמעות חזקה. למשל בסנגל, יום הניצחון על צרפת במונדיאל 2002 הוא היום השלישי בחשיבותו בלוח השנה הלאומי.

יריבות בינ"ל

בריטניה נגד ארה"ב: לא רק תחרות השייט שנקראת האמריקןקאפ. במשחקי ברלין 1936 האמריקאים סירבו להוריד את דגל המדינה כשעברו ליד תא הכבוד של היטלר – בדיוק כמו שהם עשו במשחקי לונדון 1908. אז… הגאווה שלהם במקרה הזה לא מיוחדת, הם פשוט נוהגים הפוך מהמקובל בטקס הפתיחה. הרציונל – הם לא משפילים את הדגל שלהם, וזהו. לא קשור למקום ולמעמד.

 ספורט והציונות

התפיסה שהיהודים עוסקים בלימוד הופכת לסטראוטיפ שמקבע את הזהות שלהם לשנים הבאות. התובנה של היהודי הקטן הולכת ונכבית, לא עוסקים בפעילות גופנית/ ספורטיבית. הסטיגמה הזאת מתחזקת כל הזמן. בד בבד, כאשר ההתעמלות מתפתחת בעידן המודרני, יהודים מתחילים להצטיין בכמה ענפי ספורט. למשל דניאל מק'דוסה, מתאגרף בריטי מצטיין בסוף המאה ה-18, שאחריו יבואו עוד מתאגרפים יהודים במאה ה-19. אותו תהליך מתרחש גם בארה"ב, קנדה ומקומות אחרים בעוד ענפים. סייף הוא "ספורט יהודי" (הרצל היה סייף חובב כשהיה צעיר בווינה). אלא מה זה קורה במדינות מערביות יותר שיש בהן יותר פתיחות, חלק מהיהודים במדינות מרכז אירופה לא ממש מקבלים אפשרות לפעילות ספורט כלשהי.

מאיר פרינסטיין ייצג את ארה"ב בקפיצה משולשת וקפיצה למרחק במשחקים האולימפיים, ב- 1900 וב-1904. השיוך שלו היה לסירקיוז, קולג' דתי. המוקדמות של קפיצה למרחק נערכו בשבת, פרינסטיין התחרה והשיג תוצאה ששווה למקום השני. הכומר של סירקיוז אסר עליו להתחרות ביום ראשון – וכך ספורטאי יהודי התחרה בשבת אך לא בראשון וההישג משבת הספיק למדליה… אירוני משהו.

עד כאן יהדות בגולה בהקשר הייצוג הלאומי. השאלה עוברת למועדונים. "משוגעים" של שלום עליכם מספר על סוחר שנקלע לעיירת "משוגעים" יהודים – אף שהם בעצם סוג של נורמאלים בחברה היהודית אז. הם מתלבשים רגיל, עובדים ועוסקים בספורט. בספר הוא בעצם אומר שיהודי "נורמלי" מתנהג כמו כל השאר באירופה, כולל עיסוק בספורט.

נורדאו נואם בקונגרס הציוני השני (1898) נאום שנקרא "יהדות השרירים" והופך למאמר שלם. "בשום עם וגזע לא ממלאת ההתעמלות תפקיד (חיוני) כמו אצלנו היהודים" וכו'. ההסתגרות בקהילות יהודיות קשורה בחלקה להתנוונות הגופנית היהודית שנורדאו רוצה להיאבק בה. נורדאו שואב השראה מהגרמנים: ספורט יכול לזקוף את הקומה הלאומית, לגבש אותה. זה בא מתפיסה לאומית רומנטית.

אבל לא כו-לם באו בגישה רומנטית לספורט, אפילו שהוא לא עיסוק מרכזי בהגות שלהם. למשל הרצל הוא כותב מעט על ספורט ב"אלטנוילנד". הדמויות מסיירות ברחבי הארץ עד שהם מגיעים לירושלים. שם מתוארת סביבה המקיפה את פרלמנט מדינת היהודים, בין השאר ילדים שמשחקים טניס וקריקט מסביב לפרלמנט. הרצל בעצם משקף אנגלופיליות בציונות. הספורט הוא אינדיקטור לנורמאליות חברתית של ציוויליזציה.

תחילת ההתגבשות של הספורט בראשית המאה ה-20 היא בבתי הספר, בהכנסת ההתעמלות לתוכנית הלימודים הרשמית. רוב ההתארגנויות הספורטיביות ביישוב הן בערים, לא בהתיישבות הכפרית. רוב הפעילות קרובה למאפיינים צבאיים, לא ספורט של פנאי או בידור.

עם ההתבגרות של בני העלייה הראשונה קם צורך לפתח פעילות ספורטיבית מחוץ לבתי הספר. מועדון ברגיורא בירושלים קם ב-1906, אותה שבה נוסדתאגודת מכבי ת"א (תחת השם "ראשון לציון"). מהר מאוד אגודת מכבי מאגדת את כל הפעילות הספורטיבית בארץ. "חגיגות רחובות" היו אז אירוע הספורט המרכזי של התקופה והוא נערך במשובה החדשה, שמזוהה עם העלייה השנייה. גברים ונשים התחרו בענפים מסוימים (רכיבה למשל) ביחד. התחרות מסתיימת ב-1914, בגלל מלחמת העולם הראשונה. כבר שנה קודם מתחילות מחלוקות. למשל במכבי פ"ת יש ערבוב בין מייסדי המושבה בעלי המשקים (גישה כלכלית ליברלית) לבין אנשי העלייה השנייה – זה מציף את העימות סביב עבודה עברית. פועלים מאנשי העלייה השנייה פורשים מהמועדון ופותחים קבוצה נפרדת, בתוך המועדון הקיים. זה קורה גם במקומות אחרים.