תפיסת ההיסטוריה הנוצרית

פרק 6 ממשיך הכרה זו. איוון איליץ' מבין שהוא הולך למות והוא שרוי בייאוש מתמיד. ההכרה הזו והמפגש עם המוות בעמוד 41 למעלה מתוארת כשבירה של מחיצות. כאן המחבר מדגיש במיוחד איך המוות שובר את כל המחיצות ולא מאפשר להסתתר יותר ("חיפש נחמה מאחורי מחיצות… צברו שקיפות גוברת… מאום לא יכול להסתירו… המוות הוא זה ששובר את כל המחיצות, אין הגנות מול זה"). בסוף הפרק הוא הלך אל חדר העבודה ופוגש במוות, כאן בסוף הפרק השישי. זוהי נקודת האמצע בדיוק של הסיפור, וכאן חוזר עניין המבנה. ישנם 12 פרקים וסוף הפרק השישי הוא האמצע. הוא עומד פנים אל פנים עם המוות. גור טוען לגבי כך שיש כאן חלק מההקבלה הבלתי פוסקת שטולסטוי יוצר בסיפור בין איוון איליץ' לישו. איוון מבחינת טולסטוי הוא סוג של ישו.

* תפיסת ההיסטוריה הנוצרית אומרת שהמוות של ישו על הצלב היא נקודת האמצע של ההיסטוריה. עד לנקודה זו לפי התפיסה היה עידן החוק והחומר. עידן שבו החטא הקדמון מושל וכל מי שמת נידון לגיהינום. המוות של ישו על הצלב בנק' האמצע של ההיסטוריה כיפר על החטא הקדמון ואפשר את התחלה הגאולה, הוא מייצג אל המעבר מעידן החוק אל עידן החסד, עידן בו  אנשים יכולים להיגאל ולהגיע אל גן עדן. המוות אפשר מעבר זה.

המפגש של איוון עם המוות בדיוק באמצע הסיפור מהווה גם את נקודת המעבר מבחינתו של איוון מעידן החומר והחוק אל עידן החסד, אל התחיה הרוחנית שהוא הולך לעבור מאותו רגע. כלומר, מהאמצע, לצד כך שמבחינה פיזית איוון הולך ודועך לקראת המוות, יש במקביל תנועה הפוכה של צמיחה.

בפרק השביעי הדמות המרכזית היא המשרת גראסים. הוא מייצג את האידאל הקיומי שטולסטוי רוצה להציג בנובלה, היא דמות מפתח מבחינה זו. גראסים, איכר צעיר, כל חזותו היא רעננות ובריאות (שיניים לבנות, גוף חסון), הוא מייצג מבחינת טולסטוי והסיפור סוג של קבלה, השלמה, עם העובדה הזו של המוות. אנו פוגשים בו כבר בהתחלה בפרק הראשון, בטקס האשכבה כאשר פיוטר נכנס – גראסים הוא זה שלוקח לו את המעיל. הוא מזהה את המבוכה של פיוטר, הוא אומר לו "זה רק המוות, זה קורה לכולם". הוא מייצג השלמה עם המוות, המוות הוא חלק מהחיים, בלתי נמנע. נקודת המוצא שלו היא – למה לא לעזור אם אפשר? הוא מייצג לפיכך לא רק את ההשלמה עם המוות אלא גם את החמלה שצריכה לנבוע מכך, את העזרה ההדדית. גראסים הוא איכר. לטולסטוי יש הערכה לעולם הצמיתים והאיכרים וגם כאן הוא מכניס הערכה זו. ניתן לזהות בתיאור זה של גראסים אלמנטים של הפרא האציל אשר עליו דיברנו בהקשר של מונטיין, וקוויקווגבמובי דיק. יש דמיון בהקשר זה. דמות המיוצגת כמזוהה עם הטבע, אין בה זיוף או העמדת פנים, אלא השלמה וקבלה של המצב האנושי כפי שהוא. בסוף הפרק נראה כיצד לילות אלו היו הנחמה של איוון. הוא רק רצה שירחמו עליו וזה מה שהוא קיבל מגראסים.

ההמשך מייצג את ההיפוך של מה שקרה בפרק השביעי. בפרק השמיני רואים את הימים מלאי הסבל שלו עם משפחתו, בעיקר עם אשתו וילדתו. הוא סובל את ההאשמות של אשתו. הפרק מסתיים בסיטואציה בה אשתו, בתו ובעלה באים לבקר אותו כשהוא שרוע על המיטה. הן יושבות סביבו ומדברות על הצגת תיאטרון שהן הולכות לראות באותו ערב, את השחקנית המפורסמת של התקופה. שיחה זו אינה מקרית. כולם עסוקים בתיאטרון, בהעמדת פנים, כולם משחקים משחק באופן בו הם מתכחשים למוות שאיוון מייצג בפניהם. העמדת פנים זו היא חלק ממה שגורם לאיוון את הסבל העצום שהוא סובל. מעניין לראות כיצד דווקא הלילה, אשר בדר"כ מזוהה עם קושי ופחד, זהו הזמן הטוב מבחינתו של איוון, הלילות עם גראסים. היום, עם המשפחה, הוא המקור לסבל. בסוף הפרק השמיני הוא מבקש שישלחו אליו את גראסים ועוברים אל החלק האחרון, פרקים 9-12.

בפרק 9מתכנסים אל המיטה בחדר העבודה כאמור מבחינת המרחב. כאן איוון מתחיל בפניה אל האל. הוא שואל למה עשה לו כל זאת, על מה הוא מענה אותו עינוי נורא כל כך. זה מקביל לקריאה של ישו "אלי, אלי, למה עזבתני". זה בא לחזק את הזיהוי בינו לבין ישו. כאן מתחיל הדיאלוג הפנימי של איוון עם הנשמה שלו. הנשמה שלו שואלת אותו מה הוא רוצה, והוא עונה "לא לסבול, לחיות… כפי שחייתי קודם… בילדות היה באמת משהו נעים". ברצף זה של הפרקים האחרונים מתעוררת באיוון ההכרה שכל חייו היו שקר. שכל היסוד עליו החברה שלו חיה, הדברים אחריהם רדף – כל אלו היו שקר, ולא טובים ונעימים כפי שחשב. הייתה רק תקופה אחת של טוב – בילדות, ולאחר מכן זה נעלם. הכרה זו הולכת ומתחדדת באיוון וככל שהיא מתחדדת הוא גם שואל עצמו – לשם מה? לשם מה כל החיים האלה אם עכשיו הוא הולך למות?

בפרק 10 נאמר כי חלפו עוד שבועיים, מתחילים עם ציוני זמן. ההכרה שהחיים שהוא חשב שהם טובים לא היו באמת טובים, אבל "אם כך, מה כן?" זו השאלה שאיוון שואל. עוברים עוד שבועיים, חוזרים על עצמם ציוני הזמן.

בסוף פרק 11 אשתו משכנעת אותו להתוודות וידוי אחרון לפני המוות, איוון מגרש את כולם.

בפרק 12 מתרחשת ההכרה, מקבלים תשובה – מה הטעם בחיים אלו,לפי טולסטוי, ואיך אמורים לחיות אותם. הצעקה פורצת את כל המחסומים והגדרות, כל מה שהמפריד בין איוון לסביבתו מתמוטט. הצעקה, מעבר לגבולות השפה האנושית, "אהה!", באיזשהו מובן הוא חוזר להיות תינוק, כאילו חוזר אל ההתחלה.