ישמעאל מייצג עבורנו את דמות הפרשן, זה שתר כל הזמן אחרי משמעות, שבבסיס הדברים מוכן לשקול את כל האופציות האפשריות אך פתיחות זו מובילה אותו לבסוף לסוג של כישלון והכרה בגבולות הידע. בדמותו יש מודל מסויים ליחסי אדם-טבע, להתנהלות האדם מול הטבע. היחס שלו הוא יחס מתבונן ומעריץ, מלא הערכה אך גם מלא פחד באותו הזמן. במובן זה יש משהו פאסיבי בהתנהלות של ישמעאל מול הטבע. הוא דמות האינטלקטואל המתבונן, המסתכל על הדברים מהצד. דמות זו היא בדיוק ההפך מהדמות השנייה, קפטן אחאב, המייצג את הקוטב האחר לחלוטין. אחאב הוא סוג של מנהיג פאשיסטי הסוחף את כל הצוות שלו לבסוף אל אבדון מוחלט.
הסרט, אשר ראינו קטע ממנו בהרצאה, בין היתר מדגיש את המימד הטראגי בדמות אחאב. ניתן לראותו ככזה במובן של אדם הנלחם בגורל ולא מוותר מול חזקים ממנו והסוף הוא אובדן. בהקבלה להמלט – הנקמה היא עניין מרכזי, הטירוף שבנקמה. ברגע שהמלט יוצא למסע נקמה הוא הופך בעצמו גם לנוקם וגם למושא נקמה. הוא הופך לאחד עם הרוצח. זה נושא שחוזר במובי דיק, אחאב במסע הנקמה המטורף שלו הוא הופך בסופו של דבר לאחד עם מובי דיק, עם המפלצת, ומוביל לאובדן לא רק שלו אלא של כל מי שנמצא בסביבתו.
דמות אחאב בספר גם היא עוסקת במשמעות ופרשנות, אך בצורה אחרת לחלוטין מישמעאל. בסצנה של הדיאלוג בין סטארבק לאחאב (שהוקרנה בהרצאה), הוא אומר שהדברים הם אינם סתם, יש משמעות נסתרת מאחורי מה שנראה לכאורה כאינסטינקטים בלבד. מה שאוכל אותו הוא ההכרה שהוא לא יבין את המשמעות זו, שיש דברים שהוא לא יוכל לרדת לעומקם. תגובתו לכך היא תגובה של אלימות, רצון להעניש ולהכות. בניגוד לעמדה של ישעמאל שחוקרת ומפרשת ושוקלת את כל האופציות, אחאב בסופו של דבר ננעל על משמעות אחת, ההנחה שיש פה משהו זדוני ונסתר שהוא לא יוכל לרדת לעומקו. אך חשוב מכך, בניגוד לישמעאל הפאסיבי ומתבונן בטבע ובמובי דיק, אחאב רוצה לשלוט ולהכפיף את הדבר הזה לשליטתו ולמעשה להפוך לאדון שלו. לבסוף, העמדה האקטיבית הזו והאלימה של אחאב מסתיימת באובדן. אל מול הגישה המפרשת והפאסיבית של ישמעאל ניצבת הגישה האקטיבית והאלימה של אחאב המסתיימת באסון.
הגישה השלישית היא הטבע של קוויקווג. אנו במידה רבה חוזרים עם קוויקווג לקניבלים של מונטיין. יש הקבלה לאופן בו מונטיין הציג את הקניבלים לאופן בו מלויל מציג את קוויקווג. מה שמאפיין את העמדה של קוויקווג הוא שהוא חי באופן הרמוני עם הטבע. הוא לא מנסה לפרש כמו ישמעאל, וגם לא מנסה לשלוט. הוא מתואר לאורך היצירה בדומה לקניבל של מונטיין, המתקיים בקיום הרמוני עם הטבע. כל החלק הראשון של הספר עוסק במפגש בין ישמעאל לקוויקווג. סצנות המפגש הן סצנות קומיות למדי. הדגש החשוב הוא האופן בו ישמעאל מתאר את קוויקווג. למשל, בעמוד 77 הוא מתאר אותו כך – "ישבתי והתבוננתי בו בעניין רב… פניו מצולקות להחריד אך ארשת פניו.. לב פשוט וישר.. עיניו הגדולות והעמוקות שחורות משחור…". תמה זו היא מוכרת בספרות התקופה וזכתה לשם "הפרא האציל" – תיאור הפרא כדמות אצילית, דמות טהורה, חיה בקיום טהור עם הטבע. מלויל מתאר את קוויקווג בדיוק באופן זה ומדגיש איך קוויקווג לא יודע למשל קרוא וכתוב ולכן הוא אינו בן תרבות. מזכיר את מונטיין, התרבות לא קלקלה אותו עדיין ולכן יש לו קיום טהור. לכן אותו ישעמאל כן מצליח לקרוא, בניגוד לכל האחרים אותם ישמעאל לא מצליח לקרוא. אצלו החיים הם בהתאם לטבע, הפנים והחוץ כאחד. בדמות של קוויקווג יש מימד מסויים של אידאליזציה. חשוב לציין כאן שבמסורת הפרשנית נמתחה ביקורת רבה על מלויל ועל התיאורים של הפרא האציל, שנעשית אידאליזציה לדמות של הפרא המתוארת כאן כתום ילדי, אך כמובן שזוהי רק הפשטה ואין אפשרות לקוויקווג לדבר בשם עצמו ולהציג את המורכבות של הקיום שלו. בכל אופן, בדינמיקה המתעוררת בספר, בחיפוש אחר משמעות, ובמודלים של קיום אדם-טבע הנמצאים בספר, בדינמיקה זו קוויקווג הוא הניגוד גם של ישמעאל וגם של אחאב. של ישמעאל כיוון שהוא אינו מפרש אלא פשוט חווה, ושל אחאב כי הוא מתקיים בקיום הרמוני ולא מנסה להשתלט ולכפות עצמו על הטבע. ישנה סצנה בה הוא אומר שהוא יודע שהוא עומד למות, ועל כן הוא מכין לעצמו ארון קבורה. לארון קבורה זה יש משמעות חשובה מאוחר יותר, כי עליו ישמעאל מצליח לצוף כשהספינה טובעת וכך הוא מציל את עצמו ממוות.
