החלק השני של היצירה – דמות של עורך דמיוני – אומר שאסף כל בדל מידע על ורתר וכעת ידווח על מה שקרה. מבחינה נרטיבית זהו מעבר בין נקודות מבט. אם החלק הראשון הוא סובייקטיבי והסיפור מדווח דרך עיניו של ורתר, בחלק השני יש מספר כביכול יודע הכל, דמות אובייקטיבית המספרת את הסיפור. בחלק השני – אלברט מבקש מלוטה לומר לורתר שיפסיק לבוא אליה. במהלך השנים ורתר התיידד עם בני הזוג, הוא מלא הערכה לאלברט, מעריך את אורח החיים הרציונלי, המסודר והמהוגן שלו. אך הוא נקרע בין כך לבין אהבתו ללוטה. ורתר ממרה את פיה של לוטה שביקשה לא לבוא יותר, חוזר בפעם האחרונה לבקר אותם בביתם, בו הם קוראים ביחד (ורתר וגטה) פואמה. הטקסט מתאר אהבה נכזבת והקריאה ממלאת אותם לגמרי. לאחריה הם מלאים דמעות וסערת רגש. אז בפעם הראשונה והיחידה הם מממשים את אהבתם ומתנשקים. הקריאה הובילה אל החטא ומימוש האהבה. ורתר עוזב בפעם האחרונה ומבין שיותר לא יראה את לוטה. הוא מבקש את האקדחים של אלברט שישמשו אותו במסעו. בסיום הטראגי הוא יורה בעצמו ובכך מסתיים הסיפור. הטרגדיה מלאת רגש וממחישה מבחינתנו את הקונפליקט שגתה מתאר, בין דמות האמן לבין החברה הבורגנית. השניים לא יכולים להסתדר, כי האמן האמיתי עסוק באהבה הסוערת המספקת את הדלת אל היצירה, אך האהבה מפרה את החוקים ומערערת על הסדר הטוב, ומבחינת ורתר אין לו מוצא אלא במוות. במובן זה יש באהבה וביצירה הרומנטית משהו מפתה ומושך, אך יש לו מחיר, וברומנטיקה המחיר הוא תמיד סוג של מוות, וזהו המימד הטראגי ביצירה.
בשנים לאחר שיצאה היצירה, הייתה תופעה ידועה בשם "סינדרום ורתר" – צעירים חיקו את התנהגותו, את סגנונו בכתיבה כפי שעולה מהמכתבים, את סגנון לבושו וגם את הדרך בה בחר לסיים את חייו. בהקשר זה מעניין לציין כי גתה עצמו בשלב מאוחר יותר בחייו התכחש לאידאלים הרומנטיים של ורתר, ויצר את היצירה הספרותית על הקלאסיציזם, חזרה אל הנאורות, אל גבולות התבונה והחוקים, הבין שיש משהו מסוכן מדי ברומנטיקה ובאופן בו היא מערערת על הסדר הטוב. אחת הסברות היא שגתה הושפע מהמהפכה הצרפתית. המהפכה הסתיימה באי סדר מוחלט, והסברה היא שגתה עשה את הקשר בין השפעת הרומנטיקה וקריאתה, ההתנתקות מהחוקים הכובלים של האומנות, הבין שיש משהו כאוטי מדי באידאלים אלה, והפך למעט יותר שמרן בבגרותו.
5. המתח בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי (שאלת האובייקטיביות של הרוע)
הופמן, בן הדור השני של הרומנטיקה הגרמנית, נולד ב1776 וכמו גתה נולד למשפחת משפטנים. הוא החל בקריירה ציבורית (פקיד ציבור, יועץ לשלטונות בנסיכות פרוסיה שהיה חלק ממנה). אך כמו גתה נמשך בעיקר ליצירה ולכתיבה. הוא הפך לסופר ומחבר בזכות עצמו. קובץ הסיפורים החשוב והידוע ביותר שלו יצא ב1814 ונקרא "סיפורי הלילה", איש החול הוא אחד מהסיפורים הללו. הוא הפך לאחד מהטקסטים המכוננים של ספרות המתח, הפנטזיה והמסתורין. נתעמק ביצירה וביחס בינה לבין ייסורי ורתר, במתח בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, במתח של האמן מול החברה ובייצוגי נשים.
מתכתב עם גתה וסיפוריו. מתחילים במכתב שכותב סטודנט צעיר בשם נתנאל לחברו לוטר, חבר ילדותו שהוא גם אחיה של ארוסתו קלרה. הוא מתחיל ואומר שהמכתב יעסוק במשהו שקרה לאחרונה וערער את שלוותו, העכיר את רוחו וערער את כל יציבותו הנפשית. הסיפור הוא סיפורו של מוכר אסטרולבים (מכשיר לצפייה בכוכבים), בשם ג'וזפה קופולה, המגיע לבקר בעיר בה הוא לומד. ההתקלות בו ערערה אותו לחלוטין, ומסביר זאת על דיי כך שהוא חוזר אל טראומת ילדות המלווה אותו. במובן זה, האלמנטים הפסיכואנליטיים של הסיפור הם מובהקים (פרויד ביסס מאמר שלם על סיפור זה). הוא אומר שכשהיה ילד הוא בילה זמנו בנעימים עם אביו ואחיו. כשאביו היה עצבני ולא קשוב, אמם הייתה שולחת אותם לישון בטענה שאיש החול מגיע, ואם לא ילכו לישון איש החול יעשה להם משהו רע. כשהוא שאל את אמו מי זה איש החול היא אמרה שזוהי רק אגדה, אך האומנת שלו אמרה לו שאיש מגיע בלילות אל ילדים קטנים, זורה חול בעיניהם ולוקח אותן אל הירח. אלמנטים אלו הם מרכזיים בסימבוליזם של איש החול.
נתנאל, מבחינת הנפש שלו, נוצר קישור בין האיש שמגיע בלילה לבין איש החול האגדי. נתנאל גדל קצת ולמד שזה הכל רק סיפורים, אך הדמות הזו שהייתה מגיעה משכה אותו עדיין. פעם אחת כשהאורח היה מגיע בערב היה מתחבא מאחורי וילון ומתבונן באביו. הוא גילה שהאורח המסתורי שמגיע הוא עו"ד קופליוס, דמות דוחה שהילדים שנאו אותו. הוא הגיע בלילה ועושה דברים מסתוריים עם אביו. הוא ראה את קופליוס ואביו עורכים ניסויים בפסאודו מדע שנקרא כימיה, לפיה ניתן להפוך מתכת לזהב. נראה לו שהפנים של אביו מתעוותות לחלוטין והופכות לשטניות, הן הופכות להיות נטולות עיניים (חזרה אל מוטיב העיניים). הוא פולט צעקה, קופליוס תופס אותו ומאיים לנקר את עיניו באמצעות ברזל מלובן. אביו מתחנן שלא יעשה זאת ופורק את ידיו ורגליו כאילו היה בובה מרוקנת. הוא מתעלף והחלק הזה של הסיפור מסתיים.
