פוליטיקה לא צריכה להתערב בספורט, אסור לה, היא תגרע ממנו. אך תמיד היה שילוב בין השניים, שילוב שאי אפשר לנתק. אולי לא כדאי להוציא את הפוליטיקה מהספורט כי ככה היא הופכת אותו ליותר מעניין.
ההגדרה של פוליטיקה בחקר הספורט שונה מהרגיל, המחקר כמחקר חברתי של ספורט ופוליטיקה יש לו 4 רבדים:
- הרובד המטאפורי/ לשוני – ביטויים מתחום הפוליטיקה והספורט עוברים ממחנה למחנה. לדוגמא- "מערכת בחירות כעת- תגיע לישירות האחרונה"> מושג מהספורט, גם חלוקת נקודות או "שוויון", "הדקה ה-90". כלומר מושגים מעולם הספורט שמשתמשים בהם בפוליטיקה. ככל שהספורט יותר נטוע בחברה המושגים עוברים יותר בקלות מצד לצד. למשל בחברה האמריקאית הז'רגון הספורטיבי שגור היטב הפוליטיקה. זה קורה גם הפוך, למשל כשאוהדים מעודדים את הקבוצה שלהם צועקים "מלחמה", זה כמובן ביטוי שלא קשור לספורט אבל ההקשר המטאפורי שלו מתקבל. רונלד רייגן לדוגמא תופס את התחרות הפוליטית- מאבק בין גושים בשנות ה-80, במונחים של בייסבול.
- הרובד הבירוקרטי – ארגון ספורטיבי הוא ארגון גדול עם הרבה משאבים, הן חומריים, פיננסיים והן סמליים. הסמל למשל של הטבעות האולימפיות. בארגון פוליטי יש מאבקים על כוח, על שימוש בסמלים וכו' וכיוון שזה הכל תחרותי זה יותר משמעותי. יש מקומות בהם הזיקה הפוליטית נמוכה ופחות בולטת ויש מקומות בהם הפוליטיקה מאוד בולטת כמו ארגוני ספורט בינ"ל. למשל ההתאחדות לכדורגל בישראל, בחירות לראש ההתאחדות שיש בזה כמובן היבטים פוליטיים לכל דבר ועניין. משחקי כוח בין ארגונים.
- הרובד האינסטרומנטלי-הכוונה היא איך אני יכול לנצל את הספורט למטרות פוליטיות, איך הספורט הוא כלי בידי פוליטיקאים/ מדינות/ ארגונים. למשל אלי אוחנה ו"הבית היהודי": בנט ניסה לקחת דמות מוכרת- ספורטאי שהתדמית שלו מאוד ברורה וכך להפוך את המפלגה לעממית ולא מגזרית, למרות שהמפלגה כעסה- האימפקט כבר היה. בישראל יש מעט ספורטאים שנכנסו לפוליטיקה במידה רצינית. במקומות אחרים זה יותר פופולארי, כלומר בעולם הספורטאים יותר מנצלים את המעמד שלהם על מנת להיכנס לפוליטיקה. דוגמא- הרבה פוליטיקאים מנצלים את הספורט כפלטפורמה, למש משה דיין הכריז על עצמו כמשהו של הפועל תל- אביב, הוא יכל להרוויח מזה כמובן חשיפה ענקית ופופולריות זולה. במקומות אחרים כמו ברלוסקוני- אדם שקנה קבוצת כדורגל אהודה מאוד ועם היסטוריה ארוכה אבל כושלת באותה עת, הוא משקיע המון ובונה אותה מחדש ומצליח לנצח, הופך את הקבוצה למותג בינלאומי והוא עצמו ראש מפלגה ולימים ראש הממשלה באיטליה. גם בישראל ארקדי גידאמק- קנה את בית"ר ירושלים בתקווה להגיע להיות ראש עיריית ירושלים. במקומות אחרים רואים שהשימוש הפוליטי בספורט הוא שימוש לאו דווקא של פוליטיקאים בודדים אלא של מדינות, למשל גרמניה הנאצית בשנת 36' מאחדת שני אירועים אולימפיים בברלין- אירועי החורף והקיץ. בשני המקרים גרמניה משתמשת במשחקים כדי להשיג לגיטימציה מהעולם ולהראות כמה היא נאורה ובסדר. גם סין ורוסיה אותו דבר, למשל אירועי הספורט בסוצ'י, כנ"ל קטאר בסעודיה.
לכלי יש גם היבט חיובי, למשל נלסון מנדלה מאחד את האומה סביב הרוגבי גם השחורים וגם הלבנים באותה קבוצה. אינטרס לאומי שהצליח. גם בן גוריון ב-49' שולח את נבחרת צה"ל בכדורגל לארה"ב, למרות שהיא מפסידה בהכל הרעיון הוא זה שמצליח. הבמה נותנת אפשרות למדינות חדשות וקטנות להיחשף ואולי במקומות אחרים לא היינו שומעים עליהם, לדוגמא דרום סודן באולימפיאדה.
משטרים לא דמוקרטיים יכולים לנצל את הספורט המתנהל בתוכם ולבטא רעיונות מסוימים ונבחרים. ופה לא רק במדינה יכולה להשתמש בספורט כפלטפורמה פוליטית אלא גם האזרחים- למשל קבוצות כדורגל שדוגלות בכיוון פוליטי מסוים, כי רק בספורט מותר להגיד אימרות שמרמזות ביקורת, גם סמלים של הדגל, למשל עידוד גם נחשב.
- הרובד הרפלקטיבי-יריבויות ספורטיביות בכל מדינה מייצגות שסעים בחברה. לדוגמא בקיץ היה משאל עם בסקוטלנד ובריטניה ורצו להישאר ללא איחוד. בסקוטלנד יש שני סוגים של קתולים שהתרכזו במקומות שונים גאוגרפית במדינה, כלומר איך נדע איפה יש ריכוזים קתוליים- איפה שיש קבוצות כדורגל קתוליות.
בייסבול ביפן: יובא ליפן ע"י מלחים אמריקאים, הפך לספורט הפופולרי ביפן. החוקים זהים, הערכים שונים. בארה"ב הסטטיסטיקות האישיות קדושות (הום-ראנס, RBI וכו'). ביפן אין משמעות גדולה לסטטיסטיקות אישיות. אין ביפן שמות של שחקנים על גב החולצות!
Allen Guttmann: כתב את From Ritual to Record. שם הוא כותב את ההגדרה האקדמית המקובלת למה זה ספורט מודרני ואת המושג ספורט. בהקשר הזה המילה PLAY לעומת GAME. שחק, שעשוע – מתחלק למאורגן ולספונטני. GAME הוא המשחק המאורגן, שלא חייב להיות תחרותי בהכרח, אבל הוא לא ספונטני – מטקות, צעדות, מחול. בפן התחרותי, יש הרבה ענפים שבהם לא ממש מתחרים מול אנשים אחרים, אלא מול רבדים מבודדים נצחיים, כמו זמן או רף מספרי כלשהו.
חלוקה אחרת היא של תחרויות פיזיות ולא פיזיות. נניח כדורגל מול שחמט. גוטמן אומר שספורט היא "תחרות גופנית משוחקת" מאורגנת.
רמת הביצוע: התארגנות של קבוצות למסגרת מאורגנת, מחובבני עד חצי-מקצועני לפחות. הרמה העליונה היא רמת המצוינות, שם נכנס ההיבט הפוליטי. כל הדוגמאות היא מהרמות הגבוהות – רמת המצוינות (excellence) בעיקר.
