קצבת זיקנה–מתן קצבה מינמלית לזקנים,תוךהסתמכות על פנסיה תעסוקתית שאינה ניתנת על-ידי המדינה.לפי תפיסה אחת, מטרתה של הפנסיה הינה לשמור על רמת החיים הקודמת שהייתה לאדם לפני הזיקנה, ולכן יש לספק לו קצבה המתקרבת לסכום אותו הרוויח לאורך חייו. לעומת זאת, לפי תפיסה שנייה, המדינה צריכה לתת קצבה מינימלית ואחידה לכולם, ולשמר את קרנות הפנסיה שהיו בידי ההסתדרות.
לפי רוזנהאק (2007), הסובלים העיקריים ממצב זה היו בעיקר המזרחים והאוכלוסייה הערבית.שכן בתקופה זו, מרבית העולים מארצות אירופה ואמריקה היו מכוסים ע"י פנסיה תעסוקתית, והאוכלוסייה הערבית, עולים מארצות ערב ומהאיסלאם, היו בעלי כיסוי פנסיוני נמוך יותר מהשאר.
קצבת הזיקנה דאז, לא חלה על עקרות בית ועל מי שבזמן חקיקת החוק היה גדול מ-67, ועל עולים שעלו לישראל אחרי גיל 45. רק בשנות ה-90 השתנה חוק ביטוח לאומי, וגם עקרות בית, היו זכאיותלקצבת זיקנה מביטוח לאומי. משנת 2008 חלה חובה על המעסיק להפריש דמי פנסיהבעבור עובדיו.
ולצד הביטוח הסוציאלי: מערכת הסעד ועבודות דחק
חלק גדול מהחוקים שנקבעו היו דומים לחוקי העוני של בריטניה.חלק נכבד מהאוכלוסייה שהייתה זקוקה לעזרה, נאלץ לעבוד בעבודות דחק.
לפי דורון (1990), בוועדת קנב חשבו שיש לדחות את ההתעסקות והטיפול בביטוח אבטלה לעתיד הרחוק יותר. לעומתם, גולדה מאיר חשבה שיש להשקיע ביצירת מקומות עבודה למובטלים במקום מתן דמי אבטלה, שכן חוסר העבודה הינו תופעת לוואי של חוסר מקומות עבודה במשק ולא חוסר רצון של האדם לעבוד. לכן, חשבו שמה שייתרום לקליטת העולים יהיה מציאת מקומות עבודה בעבורם:
עבודות דחק:
- עבודות שיזם משרד העבודה (ועל כן, נקראו גם "עבודות יזומות"), והיוו תחליף לביטוח אבטלה.
- סוג העבודה שהוקצה לכל מובטל לא נקבע לפי בחירתו, אלא נקבע בידי ההסתדרות בהתאם למבחן אמצעים.
- עבודות אלה היו מאופיינותבשכר נמוך מהשכר הכי נמוך במשק –בדומה לעיקרון "זכאות החסר" מחוקי העוני. ההסתדרות נתנהלמשרד העבודה את האפשרות לקבוע את השכר בעצמו, ללא קשר להסכמים הקיבוציים שהיו.
- עבודה חלקית –לכל עובד הוקצו מספר ימי עבודה מוגדרים בחודש, שיספיקו לו לקיום שלו ושל משפחתו. מדיניות זו דנה את העובדים ואת משפחותיהם לחרפת רעב, עד כדי צורך לבחינת המצב על-ידי האו"ם.
- אין ביטחון תעסוקתי -העבודה אינה קבועה ואינה יציבה.
- לפי מריומה מרום (2010) –במשרד העבודה כלל לא ניסו למצוא עבודה בעבור אנשים מעל גיל 45.
- גזענות בעבודה – לפי מריומה מרום (2010), מרבית העולים שהיו יוצאי מזרח אירופה הופנו למקומות עבודה מסודרים מטעם ההסתדרות, ואילו עולים מארצות ערב הוגדרו כ"בלתי מקצועיים", והופנו אל עבודות כפיים קשות עם משכורת נמוכה ביותר.
- אנשים עם מוגבלות בעבודות דחק –לפי הולר (2014), היה מספר לא מבוטל של אנשים עם מוגבלות הרשומים בלשכות העבודה כדורשי עבודה, שהופנו על-פי רוב לעבודות דחק, שם קיבלו שכר זעום הנמוך מן המקובל בשוק העבודה, על עבודות חיוניות שגם קובעי המדיניות עצמם הכירו בחיוניתן.
עבודות אלה היוו גורם מרכזי לעויינות בקרב העולים החדשים (בעיקר אצל המזרחים שהיו עיקר העובדים שעבדו בעבודות הללו למשך תקופה ארוכה). עבודות הדחק הופסקו בשנות ה-70.
מערכת הסעד (לפי דורון, 1990):
- "נדוניה" (ירושה) מתקופה המנדטמוסדית ואידיאולוגית– המחלקה לסעד של הוועד הלאומי מתקופת המנדט, הפכה למשרד הסעד.
- סיפקה מתן תמיכה מינימלית (עקרון זכאות החסר– נתנו מעט כדי שלא לתת לאנשים מוטיבציה שלא לעבוד),על בסיס מבחני אמצעים.
- עד חקיקת חוק שירותי הסעד ב-1958, לא היה חוק שהסדיר את הנושא, וההתנהלות הייתה דומה לחוקי העוני – על האדם הנזקק היה לפנות קודם כל אל קרוביו לעזרה ורק לאחר מכן אל הרשות (אחריות קרובים), כל עיר הייתה אחראית לענייה (אחריות מקומית), והסיוע ניתן כהלוואה בלבד (כאשר מצבו של האדם השתפר, הוא נאלץ להחזיר את סכום הסיוע שקיבל מהסעד).
- כל עו"ס יכל להחליט באופן שרירותיאת מידת הסיוע שיקבל כל פונה(אם בכלל), מה שיצר המון כעס כלפי עו"סים בתקופה זו. רק בתחילת שנות ה-80 הוגדר חוק שקבע את הנהלים של מתן הסיוע.
- אי הפרדה בין תמיכה לטיפול, תוך מתן שיקול דעת נרחב לעו"סים – העו"סים גם טיפלו בזקוקים לכך, וגם סיפקו להם את התמיכה הכלכלית, מה שעורר כעס גדול כלפיהם.
- בשניהם (גם בתמיכה וגם בטיפול):האוכלוסייה המרכזית שקיבלה את הסיוע הייתה עולים חדשים, בעיקר מזרחים, "קשישים" (מעל גיל 50) ואנשים בעלי מוגבלויות.אוכלוסייה זו לא כללה כמעט את הערבים, מכיוון שכמעט ולא היו לשכות סעד ועבודות דחק בישובים הערביים.
- אדם מעל גיל 55 לא יכל לקבל עבודה דרך לשכת העבודה. בנוסף, מי שעלה בגיל מבוגר למדינה, לא היה זכאי לקבלת קצבת זיקנה, ונדרש להגיע ללשכת הסעד. לפי רוזנהאק, הסובלים העיקריים ממצב זה היו בעיקר המזרחים והאוכלוסייה הערבית.
