אך אצל לילי בריסקו זוהי לא רק ראקציה לגב' רמזי. היא לא רק מתנתקת ממנה והולכת לקיצוניות השניה. היא לומדת בהדרגה למצוא את האיזון בין הביטול העצמי של גב' רמזי לבין העמדה הגברית, העמדה שלוקחת עבור עצמה. בחלק השלישי נאמר במפורש שהעובדה שהיא לא נתנה אהדה למר רמזי זה מה שמנע ממנה לסיים את הציור. היא במידה מסויימת מגלה אליו מידה של אמפתיה, לא רק לבוז לו, מבלי לבטל עצמה מולו לחלוטין. בהקשר זה מעניין האופן בו ההארה היצירתית המאפשרת ללילי לסיים את הציור היא הארה המתקשרת בדיוק לאיזון בין נקודות המבט הנשית והגברית. בעמוד 215 לילי מנסה לחשוב מה חסר בציור כדי לסיים אותו. "רצוי, חשבה, להישאר ברמת החוויה הרגילה, זה כיסא, זו שידה, אך בו בזמן גם זהו נס, זוהי התגלות…".היא חושבת על ציורה ואומרת כי מצד אחד עליה להציג את הדברים כפי שהם ברמה הקונקרטית ביותר, אך באותו זמן גם להגיד זהו נס, זוהי התגלות. לתפוס ביחד שני מימדים אלו. בחלק הראשון, העיסוק של מר רמזי הוא טבע הממשות, "אופי השולחן". כאן אנו חוזרים אל השולחן. לילי בריסקו אומרת על הציור שלה שהוא צריך להציג גם את השולחן בצורה הבסיסית והקונקרטית ביותר שלו, אך גם באותו זמן להגיד משהו אחר, מופשט. בהארה זו אנו חוזרים אל מה שנאמר בתחילה על הסימבוליזם – הרעיון של הסמל, שהספרות צריכה להיות בו בעת בשני המימדים. גם במימד הקונקרטי וגם במימד המופשט. זהו האידאל של לילי בריסקו שהיא מבינה לגבי הציור שלה, וזהו גם מה שמאפיין את אל המגדלור של וולף ואת מה שהיא מנסה לעשות ביצירה. היא יוצרת יצירה שהיא בה בעת גם שירה וגם פרוזה, שילוב של הקונקרטי ושל המופשט. או במילים אחרות – שילוב של הגברי והנשי.
המהלך השני המתרחש בחלק השלישי, בו ג'יימס רמזי סופסוף מגיע אל המגדלור, מתואר באותם מונחים כמו סיום הציור ע"י לילי. ג'יימס רמזי ואביו 10 שנים לאחר מכן מגיעים אל המגדלור – עמוד 199. "ירד גשם, נזכר שאביו אמר, לא תוכל לצאת אל המגדלור… ועכשיו ג'יימס הביט במגדלור… אז זהו המגדלור, מה? לא, גם האחר היה המגדלור, כי שום דבר אינו רק דבר אחד, האחר גם היה המגדלור…". בתיאור זה מוצג כיצד ג'יימס רמזי לומד לראותאת המגדלור דרך נקודות המבט גם של אביו וגם של אמו. זהו המגדלור הקונקרטי, עמוד עם אבנים, שום דבר מפואר. במובן אחד זהו המגדלור, אך באותו זמן זה לא רק זה. זה המגדלור כפי שזכר כילד. המימד הרגשי של המגדלור. אובייקט של כמיהה, של זיכרון, המקשר אותו גם אל אמו. הוא לומד לראות את המגדלור דרך עיניהם של שני הוריו המנוגדות, ומגיע במובן זה לסוג של השלמה, וזה דומה מאוד להשלמה וההארה שמגיעה אליה לילי בריסקו. זוהי הקבלה המייצגת בדיוק את הפואטיקה של וולף ואת האמונה שלה בכוח של הספרות למזג את הניגודים וליצור שילוב של הגברי והנשי.
וולף מייצגת עבורנו פן נוסף במודרניזם – יש לה אמונה מאוד חזקה בכוח הגואל של האומנות. היוצרים המודרניסטים מאמינים שהאומנות, היצירה, הספרות – יש בהן כוח לאחד את הכאוטיות של הקיום ולהביא אותו להרמוניה. הפוסט-מודרניזם הוא בדיוק הראקציה לאמונה זו, איבוד הכוח שבספרות, שביצירה, להביא לאחדות ואיזון דרך היצירה. גם היצירה עצמה עוברת סוג של התפרקות.
הנושאים שוולף מתמקדת ועוסקת בהם, שאלת הנשיות, היחס בין הנשי לגברי, שאלת הזמן החולף, איך לחיות, שאלת מקום היצירה והספרות בעולם ובחברה – אלו שאלות שוולף שואלת באל המגדלור וראינו אותן מתחילת הקורס כמעט בכל יצירה, החל מפטררקה ומונטיין, דרך שייקספיר, סרוונטס, טולסטוי וכן הלאה. עם כל השינויים העמוקים וההבדלים שראינו לאורך הקורס, ישנו מבנה עומק מסויים, שאלות בסיסיות הנותרות זהות. הספרות מחפשת דרכי מבט אחרות לבחון את השאלות, אך בבסיסן השאלות נותרו אותן שאלות. היא מאפשרת רפלקסיה על השאלות הקיומיות האלה כפי שאף תחום ידע אחר לא מאפשר, לפחות לא באופן כה עמוק המחייב אותנו להתמודד עם השאלות שהיצירות מעלות.
